בת 4 לא רוצה לרקוד, אחרי שאמרו לה שהיא שמנה מדי

המילה "שמנה" היא לא מילה זרה לי. זו אחת מהמילים הראשונות שאני זוכרת בבירור, מהסירוב של שולה הגננת לתת לי תוספת של שניצל בצהרון ועד לזה שהמורה בכתה ה' עודדה חרם כתתי, כאשר ילדה מהכיתה החליטה להזמין את כל הילדים למסיבה חוץ מאשר את מעיין, והמורה אמרה לי שהילדה לא אשמה שאני שמנה ושכאני ארזה יהיה להם יותר נעים להזמין אותי. אבל מעולם לא חשבתי שאני אצטרך לשמוע את הבת שלי אומרת לי שהיא לא יכולה ללכת לרקוד כי היא שמנה.

למה ילדה בת 4 צריכה לדעת מה אומרת המילה שמנה? שאלה אחרת ולגמרי לא פחות אקטואלית היא למה אנשים ברחוב מרשים לעצמם לדבר עם בתי בת ה-4 ולספור לה ביסים מהארטיק או להגיד לה שהסוכריה לא כדאית לה ושתגיד לאמא שאסור?

נהנת בשיעור בלט(צילום: אלבום פרטי)

הילדה הכי מיוחדת

יש לי ילדה מיוחדת, בכל המובן של המילה. ילדה שבגילה הצעיר נאלצה לסבול אינספור בדיקות ובירורים, טיסות, שאלות וחוסר תשובות, ובאותה נשימה היא הילדה הכי מיוחדת, חזקה, מצחיקה טובת לב ומקסימה בעולם, אה כן, היא גם שמנה. אם כל דמעה שהורדתי בחיי בגלל השומן הייתה מורידה קלוריה אחת, לא הייתי רזה, הייתי סופר מודל. בשלב מסוים ההשלמה העצמית הצמיחה לי עור של פיל, אבל כשהילדה שלי שואלת אותי "אם אני שמנה אני לא טובה?", אני מודה, נפרצת החומה ושוב נוזלת דמעה.

אז אני מעמידה אותה מול המראה ומשננת לה - "אני הכי יפה". בדיוק איך שאת. ואני מודה, אני כבר לא שמנה, אלא שמנה לשעבר, עם צלקות עבר והמון פחדים שהעבר יחזור על עצמו ולמעשה הוא חוזר על עצמו עם הילדה הקטנטונת שלי. בגיל 30 החלטתי לעשות קיצור קיבה אחרי הרבה שנים של מאבקים עם המשקל. הבחירה שלי הייתה מסיבה רפואית. החלום שלי היה להיכנס לנדנדה ולרוץ עם הילדים שלי. מבחינה חיצונית לא הרגשתי שום מגבלה. להיפך, הביטחון העצמי שלי ירד ככל שהקילוגרמים נשרו.

גדלתי כילדה שמנה, התבגרתי כנערה שמנה והתחתנתי וילדתי כאישה שמנה. השומן לעולם לא היווה לי מכשול, אלא אתגר. במקצועי אני שחקנית , ואני זוכרת במאי שאמר לי - "הלוואי שנשים רזות יחיו בשלום עם הגוף שלהן על הבמה כמו שאת מרגישה". מעולם לא סירבתי לתפקידים שנאלצתי לחשוף את גופי, וסירבתי לתפקידים שניסו לתייג אותי כ"השמנה". השומן הוא לא בגוף הוא אלא בראש וגם עכשיו, 70 ק"ג פחות, אני עדין מרגישה במבטים כשאני מכניסה ביס לפה.

אולי יעניין אותך גם:

- התגובה המפתיעה של נער שעבר שיימינג

- כמעט ופספסנו: תמונות הילדים היפות ביותר

- ניסינו: שבוע לילדים עם מסכים ללא הגבלה

ביום שבתי החליטה שהיא רוצה לרקוד בלט הייתי מאושרת, בשמיים. לי לא נתנו לרקוד בלט כי אני הייתי שמנה מדי. שלחו אותי לרכיבה על סוסים והתעמלות קרקע, אבל לא בלט, כי המחשבה של ילדה שמנה בבגד בלט היא לא ברורה ואפילו די מרתיעה. כשהבת שלי החליטה על בלט, מבחינתי היה ברור שאדאג שיתפרו לה בגד בלט מיוחד שיתאים למידה שלה, ורק כדי שיצמחו לה כנפיים והיא תוכל לעוף.

היא הופיעה בהופעת ריקוד כמו מלכה, בלטה בשורה ראשונה, זכרה את כל הצעדים, צעד אחר צעד, ונהנתה מכל רגע. שבוע לאחר מכן פתאום היא לא רצתה ללכת לבלט, וכך שוב ושוב, ולא הצלחנו להבין, הרי היא הייתה סופרת את הימים עד ליום שלישי, יום הבלט, בו היא הייתה מאושרת.

לפני כמה ימים היא אמרה לי באוטו - " אמא, היא אמרה לי שאני שמנה מדי כדי לרקוד בלט". הבנתי שכנראה מדובר באחת האמהות. כאשר פרסמתי פוסט בפייסבוק בנושא ובו כמה שורות כנות על ההרגשה של אמא שניסו לגזור לילדה הקטנה שלה את הכנפיים, קיבלתי אלפי לייקים ועשרות הודעות פרטיות של ילדות, אמהות ואפילו סבתות שאי פעם הערה אחת או כמה הערות נצרבו בזיכרונן והכתיבו להן את דרך חייהן מאז ועד עכשיו.

במקביל קיבלתי גם תגובות נאצה על כך שאני מתעללת בילדתי הקטנה בכך שאני "מרשה לה" להיות שמנה. אין פה מוסר השכל או פניני חוכמה. תנו לבתי לחיות בשקט עם הקילוגרמים העודפים. אל תעירו לה ואל תנסו לשנות אותה. אנחנו ההורים שלה ואנחנו פה כדי לכוון אותה.

תנו לילדה שלי לחלום חלומות כבדי משקל, מקסימום היא תגיע לעננים ותגשים אותם או כמו שלס בראון פעם אמר - "תכוונו לירח. גם אם תפספסו, תנחתו בין הכוכבים".

הכותבת היא אמא לשלושה ילדים