תורת הלקקנות / "המשקיף"

שמתם לב לדבר מוזר? ר' איתי שכטר שליט"א כבש אמש (ש') שער לזכות בית"ר ירושלים מן הנקודה הלבנה, בהיכל הטהרה ע"ש טדי קולק בבירתנו הקדושה, אך נמנע מתפילה פומפוזית עם כיסוי ראש שקיבל בהשאלה. למה בעצם?

לא מעט תגובות עורר בשבוע שעבר מופע הסטנד־אפ "שמע ישראל", בכיכובו של שכטר, שאף זכה לאזכורים באתרי ספורט פופולריים כמו "כיפה", "כיכר השבת" ו"בחדרי חרדים". הכופר שחילל שבת לאורך הקריירה בלי שום בעיה, הפך בן לילה לממשיך דרכו של רבי עקיבא, דוגמה ומופת לקידוש השם.

שכטר. לא חגג עם הכיפה הפעם(צילום: אוהד צויגנברג)

ב־ynet הועלתה שאלה הלכתית לציבור: האם מדובר במעשה לגיטימי או בפרובוקציה? ובין ראשוני המגיבים היו שני פוליטיקאים, שכל קשר בינם לבין כדורגל מקרי בהחלט. כמו למשל שר הפנים, הפריפריה והגליל, יו"ר ש"ס אריה דרעי, שצייץ: "תפילה יהודית במדינת ישראל היא בהחלט לגיטימית". ברור, מי מתאים יותר מבוגר מצטיין של כלא מעשיהו כדי ללמדנו מה לגיטימי במדינת ישראל.

גם השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, חש צורך להתבטא בנושא, כאילו אין לו עניינים בוערים יותר להתעסק בהם, שלא לדבר על הליכודיאדה. "פרובוקציה???" שאל הטרמפיסט, עם שלושה סימני שאלה, וגם ענה בעצמו: "חצי מהשחקנים בעולם מצטלבים אחרי שער ומנשקים את הצלב שעל צווארם".

לא סתם נדרשו לנושא שני שרים הממונים על ענייני פנים. שליפת כיפה במשחק כדורגל היא סוגיה פנימית מהותית, שמחייבת חוות דעת ממשלתית בהגדרת היחסים שבין אדם למקום. גם מנכ"ל בית"ר ירושלים, משה דמאיו, מיהר להבהיר: "במשחקי כדורגל בכל העולם אנחנו רואים מוסלמים ונוצרים שמביאים פן דתי לכדורגל". אז מי אנחנו שנצא פראיירים מול הקב"ה?

דרעי. הצדיק את שכטר(צילום: יאיר שגיא)

אלא שהדת היא בכלל לא הסיפור פה, גם לא קידוש השם. אילו הצדיק שכטר היה שולף כיפה מהגרב כפי שעשה בזמנו גיא דיין מהפועל עכו, היינו אומרים דיינו. כך נוהג כדורגלן מאמין להודות ליושב במרומים, בורא פרי הגפן ופותח שערי הליגה והגביע. אך לא אלה הם פני הדברים.

שכטר ירא השמיים בחר לחבוש כיפה רק מול סכנין. כשעשה זאת, הוא לא פנה לעבר הכותל המערבי, אלא לכיוון היציע המערבי. אז מדוע לא חיפש כיפה או שטריימל ביציע לפני שלושה שבועות, כאשר כבש שער לא פחות חשוב מול יריבה יותר נחשבת - מכבי ת"א? ומדוע לא הקפיד על תפילה כהלכתה מול מ.ס אשדוד אתמול? התשובה ברורה. כי מול קבוצה ערבית, זו הזדמנות פז עבור שכטר ללקק לכמה לאומנים ביציע.

כך בדיוק חש עוד גיבור ישראל, דובב גבאי, כשכבש במדי בית"ר ירושלים מול סכנין בעונה שעברה, ורץ באמוק עם דגל ישראל באצטדיון דוחא. "מותר להניף את הדגל בכל מקום", אמר אז לוחם המחתרות גבאי, כאילו הניף זה עתה את דגל הדיו באום רשרש במלחמת העצמאות, או את דגל גולני בחרמון שנכבש מחדש במלחמות יום הכיפורים. מאז, אגב, החליף החלוץ הפטריוט כמה קבוצות, כבש מעט מאוד שערים במגרשים אחרים, אך לא חגג עם דגל הלאום.

החגיגה של גבאי מהעונה שעברה(צילום: אוהן אהרוני)

והמסקנה המתבקשת היא אחת: לא הדגל ולא הכיפה עניינו את שני שכירי החרב של בית"ר ירושלים, אלא החנפנות הדביקה והמביכה לפעילי לה־פמיליה. אז מה אם מדובר בסך הכל במשחק מול יריבה ישראלית - עם הנהלה ערבית, מאמן יהודי, ושחקנים מכל הדתות והמגזרים - שהיא סמל לשפיות, לכבוד הדדי ולדו־קיום? מה אכפת לגבאי ולשכטר? אותם לימדו שדגל וכיפה הולכים טוב עם כיבוש.