"מי שיש לו אומץ – ימשיך ויקרא"
גיבור הספר האוטוביורפי "סיפורו של דוגו" הוא דוד לייטנר, ילד יהודי בהונגריה. יש לו סבא וסבתא בכפר, יש לו תפוחי עץ מתוקים במכולת של אמא ואבא, יש לו מלחמות עם הילדים הגויים בדרך ל"חדר". כשדוגו בן ארבע-עשרה – מתהפך העולם: הנאצים נכנסים להונגריה ומתחילות הגזירות הקשות. דוגו ומשפחתו נשלחים לגטו, לאחר מכן למחנה הריכוז בירקנאו. עדות חיה
כך מתחיל הספר האוטוביוגרפי "הסיפור של דוגו" (הוצאת ידיעות אחרונות). סיפור אמיתי ומרגש על נער שהתקווה החזיקה אותו לאורך כל המלחמה.
דוגו הוא דוד לייטנר, ילד יהודי בהונגריה. יש לו סבא וסבתא בכפר, יש לו תפוחי עץ מתוקים במכולת של אמא ואבא, יש לו מלחמות עם הילדים הגויים בדרך ל"חדר" – חיים שוקקים שנמשכים גם כשפורצת מלחמת העולם השנייה.
כי הנאצים עדיין רחוקים.
כשדוגו בן ארבע-עשרה – מתהפך העולם: הנאצים נכנסים להונגריה ומתחילות הגזירות הקשות. דוגו ומשפחתו נשלחים לגטו, לאחר מכן למחנה בירקנאו.
צפו בדוגו (דוד לייטנר), במחווה מרגשת אותה מקיים מידי שנה ב-18/1 (היום בו יצאו מאושוויץ למצעד המוות) כדי לחגוג את החיים, והחיים במדינת ישראל:
פרק ראשון
שם מצחיק, דוּגוֹ . מה לעשות, אני מצחיק, אוהב בדיחות, אפילו שאני כבר סבא זה עוד לא עבר לי. אבל הסיפור שלי לא מצחיק.
נולדתי בהונגריה בשנת 1930. כשהייתי קטן באו לבקר אותנו אורחים מאמריקה. הם היו קרובי משפחה של גוֹטדִינֶר. מכירים אותם? לא? אלו השכנים היהודים שגרו קרוב אלינו, בסוף רחוב דֶבּרֶצֶנִי על־יד מחסום הרכבת. אורחים מאמריקה חיפשו ילד לאימוץ. מר וגברת גוֹטדִינֶר, שהיו אמידים ובעלי מפעל לעצים, הכירו היטב את אבא ואמא שלי ואותנו, מאז שקנינו אצלם קורות לבניין הבית שלנו. הם שמו עין עלי.
אורחים מאמריקה! ואני הייתי ילד חמוד ושובב ומצאתי חן בעיניהם. הם ביקשו לקחת אותי איתם לארצות הברית כדי להעניק לי ברוחב יד כל מה שאמריקה משתוקקת לתת. להם לא היו ילדים. נכון, אמא שלי נתנה להם לשתות, אבל בהחלט לא התכוונה לתת להם אותי! ובכל זאת האורחים לא נכנעו, עד שאבא פסק: "גם אילו היו לי עשרים ילדים את הילד הזה לא הייתי נותן". וכשהאורחים התעקשו, הכריז: "שום ילד!".
היינו ארבעה ילדים בבית: אחי הבכור שמואל, אחריו אני ששמי האמיתי דויד. בעצם שמי אברהם־דויד. כשהייתי בן שנה וחצי נולדה רחל, ואחריה אסתר הקטנה. רחל ואני הסתדרנו מצוין. היא היתה חמודה: בהירת עור, עם שיער שחור מתולתל וארוך. קראנו לה קוֹנצִ'י, שזה בהונגרית:
קצת־פוזלת־חביבה. כי זה מה שהיא היתה.
דוגו (דוד לייטנר) מדליק משואה
גרנו בעיר ששמה יירָאה לכם מסובך: ניִרֶג'הַאזַא. אבל החיים בעיר לא נראו אז מסובכים כלל, כי היו לי אמא ואבא וחברים. אמא שלי היתה אלופת השכונה בְּבּוּנדַשקֶניֶר, שזה לחם מטוגן בביצה. אבא שלי היה תלמיד חכם שגם עבד לפרנסתו כמנהל חשבונות בחברת הדלק "שֶל", חברה אמריקנית עם סניפים בכל העולם. כמו "פז" או "דלק" אצלנו.
בשבתות היינו הולכים אבא, אחי ואני, להתפלל יחד בבית המדרש הקטן שליד ה'חדר'. בחגים בירכנו את כל הקהל, כי אנחנו כוהנים. היינו ילדים, וכאשר שיעמם לנו בתפילה היינו מחליפים מבטים עם חברים: עם החבר שקצת גדול ממני, חיים טָאוּבּ, ועם שני ילדים ששם משפחתם הלר, והם בני־דודים. להוריהם יש במשותף בית־חרושת לבירה. אבל לא בגלל הבּירה אני חבר שלהם.
המבוגרים היו צובטים את לחיי בחיבה ומשנים את שמי, דויד, ל"דוּדיֶה", או "דוּדיוֹ". אבל את שמי המפורסם, דוּגוֹ, קיבלתי דווקא מהתינוק של משפחת טָאוּבּ. גם התינוק שלהם, כמו כל הטָאוּבּים, היה קצת שכן שלנו וקצת קרוב משפחה. והוא, שכולם קראו לו בּוּצקוֹ (שזה בהונגרית "שמנמני") שלח לקראתי את ידיו השמנמנות וקרא אלי: "דוּגוֹ! דוּגוֹ !", כי הוא לא ידע להגיד דוּדיוֹ. וכך נשארתי דוּגוֹ עד עצם היום הזה ועד בכלל.
אמא ואבא שלי היו הסנדקים של "שמנמני", כלומר המכובדים שמושיטים את התינוק למוהל ביום הברית, ובכל שנה ביום הכיפורים שלחנו לו עוף לכפרות. אם הוא היה מגיע לגיל שלוש־עשרה היינו קונים לו גם זוג תפילין.
פרק שישה־עשר
חג השבועות עמד לחול בקרוב מאוד. על אף שלא יכולנו להתכונן לחג הורגשה באוויר תכונה, משהו עמד להתרחש. ואכן, ביום חמישי שלפני החג הגיעה ההודעה: לארוז חפצים! יוצאים למזרח, לעבודה! עוזבים את הונגריה! זאת היתה הרגשה מוזרה. הרי פה נולדתי, אני ואחי ואחיותי. גם אבא, גם אמא. זאת המולדת שלי.
אבל למחרת, ביום שישי, התחיל המסע. הוציאו אותנו מבתי הייבוש לספירה. הודיעו לכל אחד לאיזה קרון עליו לעלות, והתברר שאֶטֶל ונתן נשלחו לקרון אחר. היתה המולה גדולה ואחרי הספירה יצאנו עם תרמילי הגב הריקים שלנו לדרך. עשינו ברגל את כל שמונת הקילומטרים מגטו נִיריֶאש בחזרה לניִרֶג'הַאזַא, כדי לעלות שם לרכבת שבקצה העיר. קצה העיר? הרי אנחנו גרים בקצה העיר. רכבת? אני גר לא הרחק מתחנת הרכבת! האם נעבור ליד הבית? צעדנו, שיירה ארוכה של ילדים, ילדות, הורים וזקנים בחזרה לעיר שלנו. רחל ואסתר היו ילדות גיבורות ולא התלוננו. זו עזרה לזו. גם נתן צלע בשתיקה את המרחק. הוא היה לי בן־דוד אהוּב.
לא הלכנו בנחת. הריצו אותנו. רדפו אותנו. הדהירו אותנו אל תחנת הרכבת. מאות גברים, נשים וילדים נשמו בקושי והתנשפו בכבדות. המוני ילדים צעירים בכו והסתבכו אלה ברגליים של אלה. ראיתם פעם בסרט איך קאובויים באמריקה מעבירים עדרי בָּקָר ממקום למקום?
אני הרי השתגעתי על סרטי בּוֹקרים. הייתי חי בסרט. הרי לא היה סרט שהגיע לאולם הקולנוע של ניִרֶג'הַאזַא שלא ראיתי. אחוז התפעלות הייתי נדבק לכיסא כשלנגד עיני שעטו מאות פרים, פרות ועגלים. המוני עגלים צעירים געו והסתבכו אלה ברגליים של אלה. עכשיו זה היינו אנחנו.
לפנייה לכתב/ת 
