אחרי 3 חודשים בתרדמת - הספורט הציל את חייו של אוהד
אוהד רואה חשב שהאתגר הגדול בחייו היה להפוך מנער כחוש ורזה לגבר שרירי, אך הוא לא היה מוכן למה שיבוא בהמשך. בעקבות פציעת ראש חמורה הוא נכנס לתרדמת של 3 וחצי חודשים והתעורר כשגופו חצי משותק. באותו רגע הוא ידע שזה הזמן לצאת לקרב של חייו
אוהד (37) כיום הוא גבר נשוי המנהל חברה לאורח חיים בריא ופעילות גופנית, אך הדרך אותה עשה שונה מדרכם של רוב האנשים. זה סיפור על כוח רצון, תקווה ואופטימיות של החיים, אך בשביל להבין אותו טוב יותר צריך לחזור מעט אחורה.
עוד כתבות:
בר ניצחה את האנורקסיה והפכה למאמנת כושר לילדים
שיקום מדהים: התעורר מתרדמת אחרי 12 שנה
ליאור רץ עשרות ק"מ כשהוא יחף: "זה בריא יותר"
אוהד רואה נולד בב"ש וגדל בדימונה. בגיל 7, בעקבות העבודה החדשה שקיבלה אמו בכפר הירוק, עברה המשפחה להתגורר במקום הפסטורלי. אוהד למד ברמת השרון, אך גדל בכפר על כל המשתמע מכך. "הייתה לי ילדות מקסימה. חיבור די פסיכי בין טבע ופשטות לחיים העירוניים", הוא מספר.
בין הבן הבכור לאמו נרקמה מערכת יחסים מיוחדת. "אמא שלי ז"ל הייתה עמוד התווך בחיים שלי. זה נשמע קצת מצחיק: אמא ובחור צעיר - אבל אמא שלי הייתה החברה הכי טובה שלי עלי אדמות", הוא נזכר.
בשנות נערותו היה אוהד ילד רזה. אפילו רזה מאוד. כנער המתנשא לגובה של 1.95 מטרים, דבקה בו תדמית ה"ילד הרזה" בקרב חבריו לספסל הלימודים. "הייתי בעל ידיים כמו שרוכים ומקלות, על גבול זה שלא רצו לגייס אותי לצבא", הוא מספר. "זה קצת מצחיק, אבל ילדים רזים בצורה קיצונית מקבלים את אותם ריקושטים שמקבלים ילדים שמנים".
ביום אחד תמים בו חיכה לאמו בחדר הכושר בו התאמנה, נתקל אוהד במישהו שעתיד לשנות את חייו, גם אם לא במכוון. "הייתי בן 15", הוא נזכר. "כשראיתי שאמא שלי לא מגיעה הלכתי לחפש אחריה. אני זוכר שנתקלתי בקבלה בבחור שרירי ברמה מפלצתית. הוא אמר לי להמתין בזמן שהוא קורא לה. כשאמא שלי יצאה ועלינו במדרגות אמרתי לה שאני רוצה להיות כמוהו".
"אנשים היו בהלם טוטאלי"
על אף שבתחילה הייתה מעט סקפטית לגבי רצונותיו של בנה, אמא כמו אמא - רשמה את בנה למכון הכושר. ההתחלה לא הייתה קלה. "היו מזלזלים בי מאוד. הייתי יושב על המכונות וכל החברה היו אומרים לי קום, לך, זה לא יעזור לך גם ככה. כל הדברים האלה", מספר אוהד.אך הילד הרזה מדימונה לא ויתר ולא נתן לשום דבר לשבור אותו. "בתקופה הזאת הייתי כ"כ חדור מוטיבציה ונעול על המטרה. פשוט השתעבדתי לקיצוניות. הייתי מבריז מבית הספר והולך להתאמן. זה בא לי ממקום אחר, מקום שאני צריך להוכיח".
הגוף לא נשאר אדיש לשינויים בשגרת החיים. אוהד התמסר לשגרת האימונים ולא סטה ממנה, אפילו לא במעט. על מנת לגדול ולתחזק גוף פיזי גדול כשלו הוא ידע שעליו לאכול, והרבה. בזמן שילדים בני גילו היו מגיעים לבית הספר עם סנדביץ' – מקסימום שניים, היה מגיע אוהד לבית הספר עם צ'ימידן מלא באוכל.
ההורים החלו לתמוך בתחביב הקטן שהחל ותופס, יחד איתו, נפח גדול יותר ויותר בחייו. "אמא שלי ראתה שאני רציני והפנתה אותי לתזונאי מקצועי שלקח אותי תחת חסותו", הוא מספר. "הייתי מתאמן 6 פעמים בשבוע, לפעמים פעמיים ביום, אוכל ברמות בלתי נתפשות, דואג על אירובי כמו שצריך – פשוט פנאט", הוא מסכם.
לבסוף, ביום הראשון של כיתה י"ב, קיבל אוהד את ההוכחה שמטרתו הושגה. "נכנסתי לבית הספר ואנשים היו בהלם טוטאלי. לא זיהו אותי", הוא נזכר. "היום בדיעבד, אני לא חושב שיש נערים שנראו כמו שנראיתי מבלי לקחת חומרים. הפכתי להיות פשוט מפלצת". אוהד סיים את לימודיו התיכונים והתגייס לצה"ל. נדמה היה שחייו על המסלול הנכון. הייתה זו תאונה ששינתה את הכל.
להתחיל מחדש
אוהד נפצע בראשו והיה שרוי בתרדמת במשך 3 וחצי חודשים. 3 וחצי חודשים בהן שכב ללא הכרה בזמן שהוריו וחבריו סועדים את מיטתו. בעקבות התאונה נוצרו בחלל ראשו מורסות מוגלתיות שגרמו לבצקת שלחצה על המוח. הוא נדרש לניתוחים מיידיים שינקזו את המורסות המסוכנות. בזמן התרדמת היה בסיכון חיים גבוה עד כדי כך שברגע מסוים התבקשו הוריו להיפרד ממנו. אך כח הרצון אינו פוסק, מסתבר, גם כשהאדם אינו בהכרה.
לאחר הניתוח השני התעורר אוהד, אך מכיוון ונפגע בצד ימין של ראשו, קם משותק בכל צד שמאל של גופו. "הייתי משותק לחלוטין, חוסר אונים מוחלט", הוא מספר. "בזמן הפציעה שקלתי 115 ק"ג ואחרי חצי שנה כבר הגעתי ל-70".
הוא החל תהליך ארוך של שיקום הכולל פיזיותרפיה וטיפולים רבים. לאט לאט החל לזוז בכוחות עצמו והתגבר על השיתוק שהלך ונעלם. לאחר 11 חודשים הוא חגג את ההליכה הראשונה שלו במסדרון בית החולים לקול מחיאות הכפיים של הצוות והרופאים. "כל התהליכים הבלתי נתפשים והמורכבים בתוך בית החולים: השגרה, החולים, המראות, התחושות והכאבים – את כולם קיבלתי באהבה", הוא מספר. "הרופאים אמרו שפגיעה מסוג שלי לא נראתה בספרות הרפואית מזה 100 שנה, לא הבינו בכלל איך אני חי".
הרופאים עודדו את אוהד ועזרו לו להשתקם. "הם אמרו לי שדווקא במקרים מסוג זה האדם האמיתי נחשף. הרבה אנשים הופכים להיות אלימים ולא נעימים ואילו אני אמרתי תודה רבה". לאחר שהשתקם וחזר ללכת, עמד אוהד לקראת רגע שחרורו מבית החולים.
"אני לא אשכח בחיים את השיחה עם הפרופסור שניתח אותי", הוא מספר. "הוא הוציא דף קטן מהכיס שלו, צייר נקודה אחת עם חץ לימין ואחת עם חץ לשמאל, ואמר: 'יש לך שתי בחירות, שתיהן לגיטימיות ואת שתיהן נכבד: או להיות תשוש נפש, או לכבוש את העולם הזה'. באותה שנייה סימנתי עם היד את התשובה שלי, שהייתה כמובן לכבוש את העולם".
היציאה מבית החולים הייתה אף היא לא קלה. "הייתי בשוק", מספר אוהד. כבר ברכב ביקשתי מאמא שלי לעשות פרסה ולחזור. ראיתי אנשים הולכים ברחוב, יוצאים מהבנק, מצפצפים. זה היה לי הזוי".
הוא חזר הביתה והחל לבנות את חייו מחדש. "הלכתי לחדר הכושר למרות שהמליצו לי שלא: אני יכול לפגוע בעצמי, משהו יכול ליפול עלי. הרופאים אמרו שזה לא בטוח ואני כמובן לא הקשבתי. הרמתי 2 ק"ג והייתי מאושר, ממש בעננים".
אחרי חודש הוא כבר הבין בעצמו כי תהליך השיקום עוד רחוק מלהסתיים. "פתאום התחלתי לסבול מהתקפי אפילפסיה. בין 20 ל-25 התקפים ביום. זו הייתה מכה", הוא נזכר. "כל שניה היו רצים אלי ומזריקים לי". הסתבר שבעקבות ניתוחי הראש נפגעה ההולכה החשמלית בראשו של אוהד, שהוחזר בשנית לבית החולים. "הייתי שם חודש עד שהצליחו לאזן אותי ויצאתי שוב הביתה". החזרה השנייה מבית החולים הייתה קשה לאוהד אף עוד יותר. "הייתי שבור בהרבה יותר ובכנות קצת יותר מפוחד. לך תדע איפה ההתקפים יתפסו אותך ומתי זה יקרה".
צפו בסרטון המרגש מימי השיקום של אוהד בבית החולים, המראה את הקשר המיוחד בינו לאימו ז"ל:
"אתה בן 26, אבל בפנים בן 800"
הבחור הצעיר החליט שגם כאן הוא לא הולך לוותר. "מכיוון שלא הסכמתי להיות בבית לוינשטיין, הביאו לי כלבה מקסימה שהייתה אמורה ללוות אותי בתהליך השיקום. הייתי לוקח אותה ברגל מרמת השרון עד למרינה בהרצליה, שוחה במשך שעה וחוזר חזרה ברגל עוד שעה וחצי לרמת השרון. אדם שסובל מאפילפסיה יכול לטבוע באמבטיה ולמות ואני נכנסתי ללב ים. רציתי להוכיח לכולם שאני יכול, שהכל בסדר. היום בדיעבד אני מבין שהשגיחו עלי".
כאשר גילתה אמו של אוהד את "הפשע" שעשה, דאגה שחבריו ליחידה ילוו אותו בשגרת האימונים. אט אט הוא החל לחזור לחיים, אך משהו בו השתנה. "איך הרופא שלי אמר? 'אתה אמנם בן 26 אבל בפנים אתה בן 800. אתה אולי לא מבין את זה עכשיו, אך תבין את זה כשתהיה בחוץ'". ואכן, כך היה. אוהד, לדבריו, חזר כבנאדם אחר לגמרי. "הייתי יושב בפקק בזמן שכולם מצפצפים, מחייך לעצמי ופשוט שמח על מה שקיבלתי. הגעתי לרמה פסיכית של טוב לב ושל הכרת תודה, של הזכות שנפלה בחלקי להשתקם ולהיות בריא".
הוא המשיך להתקדם ולשקם את עצמו עד שחזר למצב הפיזי בו היה לפני הפציעה. "זה היה הזוי, אחרי כל מה שהגוף שלי חווה – חזרתי להיות בדיוק מה שהייתי", הוא מספר בתדהמה, כבר יותר מעשר שנים אחרי.
מששלב השיקום הושלם התפנה אוהד למטרה אותה הציב לעצמו – כיבוש העולם. בגיל 26 הוא כבר הספיק לפתוח מועדון כושר משלו ששירת 2,000 מנויים, למכור את המועדון, להשלים את הטיול הגדול של אחרי הצבא ולהסתובב בעולם. אך בשבילו זה בהחלט לא היה מספיק."הרגשתי שאמנם אני מרוויח כסף אבן אין לי שום דבר בלב, שום דבר בפנים - אוויר", הוא מספר. הגעתי למסקנה שאני חייב לעשות משהו בשביל הנפש, בשביל הנשמה – ומשם התגבש הרעיון להקים את 'פרימיום פיטנס'".
תכנית הכושר שנלחמת ב"אימון המשעמם"
את החברה שלו – "פרימיום פיטנס" – הקים אוהד בזכות תובנה אחת פשוטה. "יש נתון מדהים בוינגייט שמציין ששמונים אחוז מהאנשים שמתאמנים באימונים אישיים יפסיקו להתאמן עד חצי שנה מהיום שהתחילו", הוא מספר. "מאחורי כל התירוצים הנפוצים כמו לחץ בעבודה, חוסר זמן, או מצב כלכלי עומד נתון אחד ויחיד: שעמום וחוסר גיוון".
הרעיון שהגה אוהד הוא פשוט: גיוון ספורטיבי בכל אימון ואימון. לכל מתאמן יש בין 2-3 מאמנים שמאמנים אותו במקביל, כל אחד ביום אחר של השבוע כאשר החברה מחזיקה במספר רב של מאמנים החולש על עשרות סוגי כושר: פילאטיס, יוגה, שחייה, ריצה, TRX ועוד.
תמהיל האימונים מותאם למתאמנים השונים באופן אישי, דבר המוביל לגירוי מנטלי גבוה: גם בזכות מגוון הפלטפורמות הרב בו מתנסה המתאמן, וגם בזכות מספר האנשים המגוון אותו הוא פוגש. "אתה חווה עולמות שונים של אנשים וזה בעצם מה שמחזיק אותך בתוך התהליך הרבה זמן", מספר אוהד בהתלהבות.
אוהד לוקח את העסק שלו ברצינות ומצר על חוסר המקצועיות שפושה בענף. "השוק מאוד פרוץ. המאמן עושה את העבודה שלו והולך הביתה. קראתי לא מזמן כתבה על שתי בחורות שהלכו ללמוד קורס מדריכי כושר של חודשיים וכיום הן כבר בתפוסה מלאה. חשוב לזכור שחוסר ידע יכול לפגוע".
על אף השנים הקשות שעבר, אוהד מסתכל קדימה ולא מפסיק לחייך. העבר כבר רחוק ממנו ומזכיר לו עד כמה כוח הרצון חזק. רגע לפני הסוף הוא נזכר לרגע במשפט שאמר אחד הרופאים לאמו בזמן שהיה מאושפז במחלקה.
"הוא אמר לה: 'כשאוהד ישתחרר, אם יעבוד בתלמה ויסגור קורנפלקסים – אנחנו ב-100% הצלחה'. אני מאמין שאם הרופא היה פוגש אותי היום הוא היה קובר את עצמו באדמה. הכל, אבל הכל – אפשרי. זה לא משנה מה יש לך כמה יש לך או מי אתה, אין שום ערובה למה שתוכל להיות. העולם שאתה יוצר הוא העולם שתחיה בו, ולא משנה כרגע מה יש מסביב".
לפנייה לכתב/ת 
