שתף קטע נבחר

אחיי התחתנו. אני הרווקה הנצחית של הבית

נועה לא מאמינה שזה קורה לה: אחרי אחותה הקטנה, כעת הגיע תורו של אחיה להתחתן, ואילו היא, הבכורה של המשפחה, הפכה לרווקה האחרונה. אימון אישי

נועה נמנעת מארוחות שישי וחג, ובכלל מהגעה לאירועים משפחתיים. היא נמנעת מכל מה ששם מבחינתה פרוז'קטור על העובדה שהיא עוד לא בזוגיות. היא לא רוצה את המבטים האלו, את ה"בקרוב אצלך" הטורדני הזה. היא לא מוכנה לקבל עוד הזמנה להפרשת כלה, וגם לא עוד שלוק מיין זול מתחת לחופה של אחרת.

 

באחת מפגישותינו, שיתפה אותי שכאשר אחיה הקטן, זה שצעיר ממנה בשבע שנים, זה שהיא אספה מהגן כשהיתה ילדה והרגישה חצי אמא שלו, הודיע שהוא מתחתן, משהו נשבר בה מבפנים. נועה היא הבכורה. אחותה שצעירה ממנה בשנתיים כבר אמא לשניים, והיא הבטיחה לעצמה שאין מצב שאורן, הבייבי של המשפחה, יתחתן לפניה, ועכשיו זה קורה. אני רואה מבעד לכאב גם את המצפון שלא מקל עימה. כאילו שהחלק המפרגן, זה שאחראי על השמחה עבור האחר, לא מתפקד בתוכה יותר. וזה עצוב פי כמה כשזה פוגש אותה מול אורן, אחיה הקטן שהיא כל כך אוהבת וכל כך רוצה שיהיה לו טוב, והנה הוא מאושר - והיא? היא מקנאה, עצובה ושבורה.

נועה מעדיפה להישאר לבד ולהימנע מכל אירוע משפחתי (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
נועה מעדיפה להישאר לבד ולהימנע מכל אירוע משפחתי(צילום: Shutterstock)
 

כשאנחנו פורמות את החלק הזה, כשאני ממרקרת את חוסר הפרגון ובודקת מה הוא עושה לה, היא נשברת. "זהו?", היא ספק שואלת-ספק אומרת, "הפכתי לאישה המרירה הזו שהשמחה של האחר היא אבל עבורי? איך הגעתי להיות כזאת צרת לב?". ובאמת השנים הפכו אותה לקשת לב. לצרת לב. לגרסה שהיא סלדה ממנה הכי בעולם. כמו דודה שלה, ציפי, הרווקה הנצחית שנועה זוכרת את המרירות נשפכת לה מהאוזניים. זו שלא הגיעה לשום שמחה משפחתית, והבדיחה עליה הייתה שהיא מפציעה ומככבת רק בלוויות. "והנה הפכתי אני להיות דודה ציפי", היא ממלמלת בהכרה מדממת. "הפכתי להיות הקלישאה המשפחתית".

 

הסיבות שבגללן נועה לא הצליחה לייצר זוגיות הן רבות ומגוונות, אבל ארבע השנים האחרונות מאז שאחותה התחתנה, גרמו לה להסתגרות פנימית, ויחד עמה גם לתחושת כאב מהישגיו המשפחתיים של האחר, וזה ללא ספק חלק מכריע מהעניין. חלק שזולל את הבטרייה הפנימית שלה ומייצר קושי במערכת היחסים שלה עם עצמה. כי מעבר להיותה לבד, היא גם כועסת ובזה לאדם שהפכה להיות.

 

 

עניין של גישה

כדי לשנות זאת צריך להיזכר באמרה השחוקה אך הנכונה, שהכל מתחיל ונגמר בגישה. אני יודעת שזה משפט מעצבן, כי אחד הדברים היותר קשים לעשייה זה לשנות גישה, בעיקר כשאתה מתבוסס בכאב ומאמין בכל מאודך למחשבות שלך. אבל תארו לעצמכם שנועה לא הייתה נמנעת מאירועים משמחים של אחרים, אלא מגיעה במלוא הדרה, עם שמחה ותקווה לאהבה. אתם לא חושבים שאו אז הסיכויים שלה לפגוש, להכיר ולהנכיח את עצמה רק היו גוברים? ובכלל, אם היא לא הייתה מתביישת ברווקותה אלא מדברת אותה - הידיעה שהיא רוצה ומחפשת, ודאי היתה מזרימה אליה הצעות שונות ומעניינות, כי ככה עובד העולם, והרי לנועה יש הרבה מה להציע.

 

כשאנחנו מדברות על שינוי הגישה, אני צופה איך גומלת בה החלטה פנימית שהיא מאפסנת את ארבע השנים האחרונות, מאותו הרגע שאיבדה תקווה ואיבדה שמחה, ולא נכנעת יותר לסטריאוטיפ של דודה ציפי. לא. היא נועה האוהבת והאהובה. השמחה עבור אורן ושמחה בכלל. ראיתי את השינוי קורה בהדרגה. היא הלכה לכמה חתונות מהעבודה ואמרה בחצי ניצחון, "שכחתי שחתונות זה דווקא כיף". אז נכון שהיא לא שותה מהיין והודפת את ה"בקרוב אצלך" המעצבן, אבל היא מצליחה לשמוח עבור אחרים, ואפילו עבור עצמה. אז כן, נועה עדיין רווקה. האחים הקטנים שלה, אלו שגידלה והיוותה להם דוגמה, עקפו אותה בסיבוב האהבה, אבל זה לא אומר שלה זה לא יקרה, ובטח שלא אומר שעליה להימנע מלשמוח, לפרגן ולהיות מאושרת בחלקה.

 

 

הכותבת מאמנת אישית וזוגית בנקודתיים - תהליכי זוגיות

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: Shutterstock
הפכתי לקלישאה המשפחתית
צילום: Shutterstock
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים