פחד משתק: מחשבות של אמא כשהילד עובר ניתוח

השתדלתי לא לבקש. מעולם לא ישן מישהו אחר עם גילו חוץ ממני. מעולם לא נפרדנו בתקופות הכימו או הניתוח ובטח לא השיקום. לא יודעת אם זה בגלל שגיל רצה או בגלל שאני רציתי או כי החלטנו אבל כך יצא ואי אפשר היה אחרת.

הלכתי לאיבוד והקמתי קבוצת תמיכה אדירה בפייסבוק. החברים, המשפחה והמכרים לא יודעים איך להתנהג. הם לא יודעים מה להגיד אז אמרתי להם. אמרתי שכשמגיעים אלינו הביתה חייבים להלביש חיוך. אמרתי שכשמגיעים לבקר ורוצים להביא משהו אז עדיף שוקולד כי זה אמנם לא בריא אבל מאוד משמח. בנוסף, ביקשתי שכשהחברים מגיעים הם יגיעו עם הילדים כי כשיש רעש זה מרגיש נורמלי. אמרתי שתמיד יחמיאו לנו שאנחנו נראים נפלא ושתמיד יזכירו לגיל כמה הוא גיבור.

ביקשתי שאם באים לבקר בבית חולים שיביאו לי משהו לאכול כי את האמהות בבית חולים לא מאכילים. הן חיות מאהבה ונתינה... וזה תפס. עד היום מבחינתי ללכת לסופר האזורי זו חוויה. כולם קוראים את הפוסטים שלי אז כולם יודעים מה קורה. כמו באירוע, נישוקים, חיבוקים, ליטופים, חיוכי כוח, תענוג. אחלה תלמידים.

חברים קיבלו הסבר איך להתנהג ומה להביא(צילום: אלבום פרטי)

בחודש מאי נקבע הניתוח. פחד משתק - הפחד הכי גדול שלי. לא מצליחה לנשום עמוק. הכל שטוח ורדוד, החמצן לא מצליח להגיע למוח. ביקשתי שאף אחד לא יהיה איתי חוץ מאילן. בשיחות עם גיל הדגשתי כל הזמן - "אתה הולך לישון עם סרטן ומתעורר בלי!". הגענו לבית החולים והתאשפזנו.

התחלתי לבקש כדור הרגעה לפני שיורדים לחדר ניתוח. לא לי, אני צריכה להיות בפוקוס. הכדור לגיל כדי שיפחד פחות. ההנחיות שלי היו ברורות - לא להכאיב לו, הוא מאוד מפחד מעירוי. שיכניסו לו את העירוי אחרי שהוא נרדם. לא לעשות כלום מבלי לדבר איתי.

קמנו בבוקר, ליווינו את גילו שלנו. היה משתק. הייתי כמו רובוט, מלמלתי לעצמי ולגיל - "אתה מתעורר בלי סרטן, בלי סרטן. אתה מתעורר נקי". כתבתי בפייסבוק על הפחדים והשארתי אותו בחדר כשהוא ישן ושלו. בחוץ התפרקתי. כשאילן התחיל למלמל תהילים שלחתי אותו לקנות קפה. העלתי לפייס את השיר "אנא בכוח" ועצמתי עיניים.

לטורים הקודמים:

- "לילד שלך יש סרטן"

- בן 8.5 עבר כימו, אחיו עשו קרחת

ואז הגיעה גיסתי, ואז הגיעה חברה טובה ועוד חברה טובה, למרות שבקשתי לא להגיע. כשבכיתי הן ליטפו וכשנלחצתי הן הרגיעו וגם אילן מצא את מקומו. ואז גילו יצא עם חיוך מלאכי על פניו. חיבקתי ונישקתי והמשכתי למלמל - "אין סרטן, אין סרטן, הוא יצא, זהו. אנחנו לקראת סיום, אין לנו סרטן. עכשיו מחלימים".

ארבעה ימים בטיפול נמרץ עם האפידורל, כמעט ואין כאבים ואחר כך עם מורפיום ושמונה ימים אחרי הביתה עם רגל מפוסלת מלאת ברזל מוזהב שיתארך ויתאים את עצמו לגובה של גילו. עם סיכות יפות, חתך נקי שהחלים כמו שצריך בעיקר בזכות אותן בנות שהסבירו לי את רמות הניקיון המטורפות שמצריך הניתוח.

ואז יום הזיכרון ויום העצמאות. את שניהם חגגנו במחלקה אבל לא נתנו לזה לחלוף. קישטנו את החדר וידענו שניתן לראות את הזיקוקים מהחלון וחגגנו. שלושה שבועות גם מורידים את הסיכות וזהו, אנחנו אחרי.

עכשיו חוזרים לכימו.

הכותבת היא אמא של רון, ניר וגיל. בני המשפחה מלווים על ידי עמותת גדולים מהחיים