סנדרסון החדש מתוק כתמיד, וצובט את הלב
באלבומו החדש "מכאן הדרך", מוריד דני סנדרסון את הרגל מדוושת הדאחקות לטובת חשבון נפש של אדם בן 67, שנפרד מהדמויות הקרובות בחייו. הבדרן האהוב, שרשם פטנט על חיבור בין הומור לגיטרות חשמליות, חושף סוף סוף פנים כמו של כולנו. וזה מלא הברקות, מתפוצץ משירים טובים, וצובט את הלב
נדמה לי שאין צורך לפרט את זכויותיו האינסופית של דני סנדרסון במוזיקה הישראלית. אחד האנשים הכי מוכשרים, הכי משפיעים ולבטח הכי אהובים בשטח. האיש שרשם את הפטנט של חיבור בין גיטרות חשמליות והומור בעברית. מייבש ביצות, מייסד מפלצות, בנק של הלצות. וגו'.
ועדיין, לאורך קריירת הסולו הארוכה והמפוארת שלו (11 אלבומים, כולל "מכאן הדרך" החדש), היה רכיב אחד שתמיד סבל מנחיתות יחסית - הרגש. תמיד היו שם מלודיות מנצחות, גיוון מוזיקלי מענג וכמובן מילים שנונות שגורמות לך מיד לחייך (או לענות על השאלה הבלתי אפשרית - "מה ישראלי בעיניך").
אבל נדמה היה, ואני מדבר כמובן בהכללה, שסנדרסון שמר כמעט תמיד על ריחוק. הקפיד לא לחשוף פן אישי, ומקומות פחות נעימים או יותר חשופים בחייו. זה לגיטימי כמובן. יש בשטח מספיק מוזיקאים שהיצירה שלהם היא תחליף ל"יומני היקר". אבל באופן אישי, נשאר סנדרסון רוב הזמן כמישהו שאני נורא נהנה להקשיב לו, אבל ממעט להתרגש ממנו.
עוד ביקורות אלבומים בערוץ המוזיקה של ynet:
עידן עמדי עושה נעים, בלי לפגוע בשלום הציבור
החדש של עמיר בניון: יצירה מטרידה, במובן הכי מחמיא של המילה
חוה אלברשטיין באלבום שמרגיש כמו בית
המצב הזה השתנה כבר באלבום הקודם שלו, "לא יפריד דבר" (2009), שהיה הרבה יותר נוגה, מהורהר ואישי מקודמיו. מן הסתם, הרבה בגלל פטירתה בטרם עת של אשתו, ארבע שנים קודם לכן. המשוואה הלא הוגנת הזו נכונה כמעט תמיד. אסונו של יוצר הוא ששונו של המאזין (אם כי במקרה של סנדרסון, הקהל הגדול שמחכה רק לשירים השמחים עלול להתאכזב). אבל האלבום ההוא היה רק המבוא. כשהחלו לטפטף הסינגלים מתוך "מכאן הדרך", כבר היה ברור שמדובר בסנדרסון אחר. הרבה יותר פתוח וחשוף. מתוק הוא תמיד היה, אבל עכשיו גם חמוץ. חמוץ מתוק.
השינוי המרכזי נמצא בטקסטים. זה לא שלא תמצאו כאן הברקות מהזן הסנדרסוני, תודה לאל ("מספרים שליד המגה, אנשים עצרו אותו לרגע", הוא שר ב"האיש עם הכובע"). אבל הרגל התרחקה מאוד מדוושת הדאחקות, לטובת חיבוטי וחשבונות נפש של אדם בן 67 שהולך ונפרד מהדמויות הקרובות בחייו, ומנסה להישאר חיוני ורלוונטי. לא תמיד בהצלחה.
"כשהלכו ממני חברים, נשארו מהם רק השירים", הוא שר ב"בוכה וגם צוחק" הנהדר, ומוסיף: "הימים הופכים יותר קצרים, הרוחות הופכים יותר קרים, קם בבוקר מתוקן ומאושש, ונצבט כל פעם מחדש". והצביטה הזו חוזרת על עצמה לאורך כל האלבום. עד שזה צובט בלב שלך. "לא תיארתי לעצמי שהכל יהיה אישי", סנדרסון מסביר מתוודה ב"להציל את העולם" המצוין. "נשברתי, נסגרתי, הלכתי עם הראש באדמה. חלפו להן שנים התרגלתי לשכנים. נפתחתי שאפתי להיות אדם עם לב ונשמה. והיום אני מוכן להציל את העולם, רק שמישהו ידאג להציל אותי".
ועד שזה יקרה, סנדרסון מתמודד עם עולם מוכה כאב ויגון ("עוד יום ועוד סיפור, מעבר לפינה לב אבוד. עוד יום ועוד סיפור, מעבר לפינה גורל שדוד" - כך ב"גורל שדוד"), מלא בחרדות, מתנחם בהסחות דעת ("הדחקות הדחקות עוזרות לי להתגבר, מאוד מרגיעות בלילה שהכל יכול לקרות", הוא מגלה לנו ב"עמק המסתור"). אני חושב שהבנתם את התמונה. הבדרן האהוב על כולנו מסיר את האיפור, וחושף פנים. כמו של כולנו. וזה מקסים. ומרגש באמת.
בצד המוזיקלי האלבום הזה הרבה פחות מהפכני מבחינת סנדרסון, אבל מוצא אותו בכושר מצוין. השירים נעים על הסקאלה המוכרת שבין רוקנ'רול, בלדות וקריצות ז'אנריות מענגות (כמו הקטע האינסטרומנטלי "קוזה נוסטרה". התמנון האיטר שוחה לאיטליה), אבל הם מהודקים מאוד ונשמעים מלאי חיים ותשוקה. סנדרסון הפיק מוזיקלית בעצמו, ואת העיבודים יצר יחד עם הלהקה שמלווה אותו בשנים האחרונות (וכוללת בין היתר את הילי בוימל, עידו זלטניק, מיקי ורשאי, שי וצר, אורית שלום וכמובן כפיר בן ליש).
הלהקתיות הזו מורגשת מאוד בווייב הכללי של האלבום, שמצלצל כמו עבודה משותפת של חבורה. חבורה שפשוט נהנית לנגן יחד. כל האלבום הזה מתפוצץ משירים טובים, אבל אהבתי במיוחד את "האיש עם הכובע" הבלוזי, את "לא כדאי לי" המלודי עם הפסנתר הביטלסי הנהדר, את "להציל את העולם", שעוטף את הטקסט החשוף בשריון בוהק של סול ואת "תתני לו להסביר", חת'כת מלודיה סנדרסונית קלאסית ומענגת. איזה יופי של אלבום.
