לוזר, אבל אגדה / פרידה מפרנק למפארד

ג'יימס מילנר דאג לזה בעצמו ופרש מהנבחרת, סטיבן ג'רארד תלה לאחרונה את הנעליים ופרנק למפארד עשה זאת אתמול (ה'). המעגל למעשה הושלם כאשר גארת' סאות'גייט הפך למנג'ר אנגליה. נשארו רק וויין רוני וג'ו הארט הצעירים יותר, אבל אפשר כבר לומר שדור הלוזרים העצום של אנגליה פינה רשמית את הבמה לדור חדש, כנראה לוזרי לא פחות...

כל חובב כדורגל אנגלי אהב אותם. כי אפשר שלא. בכל טורניר נתון ידעת שאחד מהם יהיה זה שיחמיץ את הפנדל המכריע, או יעשה את הטעות הקריטית, אבל הם אף פעם לא הפסיקו להילחם, לשדר אופטימיות, לתחזק את מצג השווא של עליונות הכדורגל שלהם. עם הזמן, חייבים להודות, התסכול במעבר בין הדורות כבר התקהה. הפסד לאיסלנד? מילא, לפחות זה לא היה בפנדלים.

עזיבה שמחייבת נוסטלגיה. למפארד במדי אנגליה(צילום: gettyimages)

אבל עזיבת הנציג האחרון של הדור הישן, למפארד, מחייבת קצת נוסטלגיה. כי אין מישהו שמייצג את הניגוד המופלא יותר ממנו, את ההצלחה וההצטיינות במועדון לעומת האסונה (מילה חדשה בעברית, במקום קטסטרופה, חשבנו שננסה לעזור לאקדמיה ללשון להכניס אותה לשפה) שמתרחשת בזירה הבינלאומית. זה הוא, זה פשוט הוא. לא סטיבן ג'רארד ולא כל הכוכבים האחרים שנכשלו בטורנירים. ותאמינו או לא, הוא עוד שיאן הפנדלים המוצלחים של אנגליה עם תשעה כאלה.

ממרכז הקישור, האיש שהגיע מווסטהאם לצ'לסי הפך למלך השערים שלה בכל הזמנים עם 211 כיבושים. הוא זכה איתה בליגת האלופות ובליגה האירופית, בשלוש אליפויות ובארבעה גביעים, וגם בשני גביעי ליגה, ובשני מגיני קהילה, והיה הסמל לכוכב האנגלי ששומר על מקומו וחשיבותו בליגה שמתמלאת בזרים, שחקן שהקהל אוהב לאהוב ומתחבר אליו יותר מלאחרים. גם כשעשה קפיצה למנצ'סטר סיטי זה עבר חלק, בגלל שהוא התאים לכולם - איש לא כעס יותר מדי בצ'לסי, ובסיטי קיבלו אותו בזרועות פתוחות.

ערימה בלתי נגמרת של תארים(צילום: Gettyimages)

ומצד שני, הייתה הנבחרת. למה הוא היה יותר לוזר מכולם, תשאלו? אז ככה. נכון, כמו ג'רארד וג'יימי קראגר, הוא החמיץ פנדל מול פורטוגל במונדיאל 2006. והוא היה שם בהדחות מיורו 2004 והמונדיאלים ב-2010 וב-2014. אבל הוא הצליח לשכלל את דרגת הפשלה האנגלית לכדי אמנות כשיצר קטגוריה חדשה - הפשלה הגדולה ביותר שאפילו לא באשמתך.

זה קרה באותו משחק שמינית גמר מול גרמניה ב-2010, עם הפצצה שפגעה במשקוף ועברה את הקו. צוות השיפוט, כמובן, פיספס את זה לגמרי, ובמקום להשוות ל-2:2 אנגליה התפרקה והובסה 4:1. רק נסו להבין את גודל ה"אנגליות" שבמעמד. למרות שלמפארד עשה הכל נכון, ועוד ברגע קריטי, הדברים הלכו נגדו, ולכן הוא, ולא אף אחד אחר, צריך להיות הסמל של מה שקרה לאנגליה מאז 1966.

בתמונה: הלוזר שהכי אהבנו לאהוב. אנחנו נתגעגע(צילום: רויטרס)

ויש עוד נתן שממחיש את הנקודה הזו. את הפער הענק בין הרצון והכישרון לתוצאה הסופית. פרנק למפארד הוא שיאן המונדיאלים בכל הזמנים בכמות בעיטות לשער מבלי להבקיע. בשלושת המונדיאלים בהם השתתף למפארד טיווח את היריבה 40 פעמים ולא כבש אפילו שער אחד. אז 0 מ-40, שער גדול שהיה ולא היה. איך אפשר בכלל לקחת למפארד את הכישלונות המפוארים האלה, עצובים אבל מלאי כבוד אנגלי.

אבל היה גם כבוד אמיתי - של הפיכה לפנים של צ'לסי בחזרה שלה לטופ, באותו משחק ענק בגמר הצ'מפיונס, באהבה ששידר וקיבל. זכרו את מלמפארד איך שבא לכם, ברע או בטוב, או בשילוב. אבל אל תשכחו שהרע הזה כל כך רומנטי, כל כך מייצג תקופה, שהוא חייב להיכנס למכלול השיקולים. ולא מפחית בדבר מכך שלמפארד היה אחד מענקי הכדורגל האנגלי.