נפצע קשה ושב לזירת הפיגוע: "שמחתי שאני נפגעתי - ולא אזרחים"
סגן שחר רודיטי, קצין צעיר מפיקוד העורף, נפצע בערב יום הזיכרון מפיצוץ מטען שהוטמן בעיקול כביש שמצפון לירושלים ויועד לפגוע באוטובוס ישראלי. אחרי שהשתקם וחזר לשרת בגדוד, הוא שב לזירה ושמח שמנע אסון גדול יותר: "זה התפקיד שלי, להתנהגות הזו חונכנו"
רודיטי, קצין צנוע וקטן קומה ממושב נורדיה שליד נתניה, הצליח להבריא מהפציעה הקשה, וכשהוא עדיין בעיצומו של הליך שיקום בחר להמשיך לשרת בצה"ל, ולו לכמה חודשים, בגדוד שלו, שהיום פועל בגזרת בית לחם. הוא חזר איתנו לזירה שבה זה קרה ושחזר: "אני שמח שזה קרה לי ולא לאזרחים שיכולים היו להיפגע. זה התפקיד שלי, ואם זה לא היה אני, אז לוחם אחר היה פה. להתנהגות הזו חונכנו".
לאחר שהתעורר בבית החולים הדסה עין כרם, כשהוא מטושטש מתרופות ותחבושות מכסות את פניו שספגו פגיעה קשה, נודעו לו ממצאי חקירת שב"כ וצה"ל: רודיטי ספג מטען אחד מהפעלה של מחבל בשלט רחוק, מתוך תשעה מטעני חבלה שהוסתרו על קטע הכביש המשותף לפלסטינים ולישראלים מדרום לבית אל, בעיקול הכפר חיזמא. החקירה העלתה שהמטענים יועדו להתפוצץ על אוטובוס אזרחי ישראלי, שהיה מאט בעיקול שחוצה את הכפר חיזמא.
העיתוי היה ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. תשעת המטענים הוסלקו על שול הכביש, המחבל ארב מרחוק בחסות בתי הכפר, ורודיטי, ללא כל התרעה מודיעינית מוקדמת, הבחין בהם כחפצים חשודים כאשר נסע בסיור הרכוב השגרתי בגזרה, והחליט לעצור.
"עצרנו לעמוד במהלך הסיור בגלל הצפירה, ולאחריה יצאנו לסייר בגזרה", הוא משחזר בשיחה עם ynet. "החפץ החשוד נראה לי לא טבעי, לא שייך ולא קשור, והוא לא היה שם שעה קודם. זה הדליק לי נורה אדומה. מדובר בציר שמשותף ליהודים וערבים, שנוסעים בו רבים מדי יום, ויש בציר הזה סיכון רב כי הוא חוצה את הכפר ממש לשניים. לפני שהגענו לגזרה, היה בו פיגוע ירי.
"יצאתי מהרכב, הלוחמים יצאו לפי בקשתי ואבטחו את המקום מצד אחד, מאחורי הג'יפ, כדי שיגן עליהם. אני מהצד השני התקרבתי לחפץ החשוד ואז היה את הפיצוץ. אני זוכר מעט מאוד ממה שקרה. אני זוכר שהייתי על הרצפה ואז עמדתי, היה לי חם לי באזור החזה, והבנתי שכנראה אני מדמם", מתאר שחר את הרגעים הקשים. "הסמ"פ הגיע והכניסו אותי לרכב הממוגן הצבאי. לאחר פינו אותי באמבולנס של מד"א, פתחו לי וריד בצוואר, הביאו לי מורפיום ומאז אני לא זוכר כלום עד שהתעוררתי בטיפול נמרץ".
בהתחלה, הוא נזכר, "בכלל לא הבנתי איפה אני. באמבולנס עבר לי בראש שאולי אמות, אבל זה יכול היה להיגמר הרבה יותר גרוע, עם 60 נפגעים באוטובוס. עכשיו כשאני פה שוב, אני שמח שרק אני נפצעתי ולא החיילים שלי או אזרחים. זו המשימה שלי והייתי עושה זאת שוב. בערנות שלנו מנענו משהו הרבה יותר גדול ומסוכן".
הוריו של רודיטי לא התנגדו לכך שיחזור לשרת בגדוד שלו, כקצין מטה, בגלל הפציעה הקשה. "גם אח שלי לוחם, אז כשדפקו להם על הדלת בלילה הם לא ידעו על מי מאיתנו מדובר. גם שני אחיי הקטנים יהיו לוחמים, כי זה החינוך שקיבלנו", הוא מבהיר.
תוך כדי השיחה, אזרחים יהודים מכניסים את מכוניותיהם לתיקון במוסכים הפלסטינים בכפר, כאילו לא נרשמו בו פיגועי ירי ומטען בשנה האחרונה. רודיטי מגיב לכך בטבעיות: "זו גזרה מאוד מורכבת וכשאתה שומר על גזרה, אתה עושה הכול כדי לשמור על מתח מבצעי גבוה לך ולחיילים שלך. אתה צריך להיות דרוך וערני וערוך לבלתי צפוי, אם יש או אין פיגועים".
כעת רודיטי מעוניין להמשיך לשרת כקצין לאחר שחרורו הקרוב מצה"ל, בתפקיד מילואים. במקביל יעבור ניתוחים נוספים, תוך שהוא מוגבל מאוד באכילה ובשתייה. "הרופאה אמרה לי אז בבית החולים שעצמות הפנים שלי הלכו, רוסקו, והיא תנסה להציל לי את הרקמות הרכות. היא אמרה לי שהיא ראתה את העין שלי דרך הפה שלי, ושהייתי קרוב מאוד לאבד עין", הוא מציין, ומחייך באופטימיות.
לפנייה לכתב/ת 
