אהבה חזקה ממוות: הצצה לספר הביכורים של יוסף חרמוני

בגיל 75 מפרסם יוסף חרמוני רומן ביכורים שמשרטט את סיפור אהבתו לאישה אחת, בלתי מושגת, שהחל בהיותו בן 16 ועודנו נמשך גם כעת, לאחר מותה. במשך יותר מחמישים שנה הסופר דבק באהבתו הבלתי ממומשת אל בת קיבוצו, גליה, אף שהיא דחתה אותו ובהמשך נישאה לאחר, וגם הוא המשיך בחייו והקים משפחה.

"היום שבו היא אהבה אותי" שרואה כעת אור בסדרת "מקור" של הוצאת אחוזת בית (בעריכת דנה אולמרט), הוא רומן אוטוביוגרפי הכתוב כולו כמכתב ארוך לאישה אהובה, שכבר איננה בין החיים. באוזניה המדומיינות הוא מתאר את אהבתו כלפיה שנותרה מוחשית וחיונית, עד שנעשתה כמעט לאיבר מאיברי גופו. דרך תיאור העליות והמורדות בחייו ובאהבתו, חרמוני מתחקה אחר הכוח הטמון באהבה, המאפשר לה לחמוק מגבולות ההיגיון ולגבור על ההבחנות הברורות שבין חיים למוות. קראו את שלושת הפרקים הראשונים מתוך הרומן.

• רוצים לקרוא את "היום שבו היא אהבה אותי" (הוצאת "אחוזת בית") בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד
  

1

את יודעת, גליה, המילה האחרונה שאני אגיד לפני שאני אמות תהיה - גליה.

גליה, אהבָתי.

מה שאני אגיד לך עכשיו, בשיחות האלה, לא יפתיע אותך. הרי מאז שעזבת אותנו אני מדבר איתך. את הרי יודעת. בהתחלה דיברתי איתך רק בלב שלי, אבל אחר כך התחלתי לקרוא לך, ואת באת. את באה ואני מדבר איתך. ממש, בקול.

כמו עכשיו. אני מדבר ומדבר, ואת איתי. שומעת. לפעמים את גם מחייכת. אני יודע את זה, אפילו שאני לא רואה אותך.

אני רואה אותך, לפעמים, כשאני חושב עלייך. אני רק חושב, ופתאום את שם, לידי, איזה עשרה מטר ממני. אבל אז אני לא מדבר. אני בקושי נושם, ואז בא האושר הזה, ואחר כך אני לא רואה אותך, והאושר עוזב אותי.

זה קצר מאוד, כמה שניות, אבל זה מערפל ודי מתיש אותי. ושתדעי, בלי זה אין לי מה לחפש כאן, איפה שאת כבר לא.

האמת - בחיים לא הייתי מאמין שיקרה לי דבר כזה.

את ואני תמיד התווכחנו על אלוהים-שמלוהים, ואת היית צוחקת עלי שאני טיפוס רציונלי עם לב של מאמין.

אז לידיעתך - כמו תמיד, אין לי.

עם ההוא שנדמה לו שהוא יושב במרומים אני סגרתי עניין.

למה? קודם כול כי הוא לא ענה לי כששאלתי אותו מי היו המלאכים שהוא שיחק איתם שש-בש בין שלושים ותשע לארבעים וחמש ושכח להסתכל למטה לראות מה עושים לעם הנבחר שלו.

ושנית, זה שהוא לא שמר עלייך. על זה אני אסלח לו? רק על זה הוא צריך לצום כל שנה ביום כיפור. שיהיה בריא. יותר אין לי מה להגיד לו.

אבל איתך אני משוחח, ואני יודע שאת שומעת הכול, ולפעמים את ממש לידי.

כן, אפילו שעזבת אותנו לפני תשע שנים.

כן, אני אומר לך שאין אלוהים, אבל את ישנך. את לא אלוהים ואת גם לא מלאך. את גליה, וזה לא פחות וזה לא יותר וזה גם לא אותו דבר. זה משהו אחר לגמרי. זה לא במישור הזה בכלל, של אלוהים ומלאכים וכל התחליפים האלה שאנשים המציאו כי לא היה להם מה להגיד מול הנצח ומול זה שהחיים נגמרים וזהו ואין כלום אחר כך. כלום.

בשבילי, גליה, זה שאת עוד איתנו, זה המחסום שעוצר את סוף החיים שלי. ואם אני עוד חי, זה אומר שאת עדיין כאן, גם אם עזבת אותנו.

אפילו את, שהיגיון עם זוויות לא היה לפיד לרגלייך וגם לא נר, תגידי אולי שֶמה שאני אמרתי לך עכשיו זה קשקוש בָּלָבּוּש.

אז את צודקת? לא.

כי ההיגיון של החיים שלי הוא יותר חזק מההיגיון של המוח של כולם. וההיגיון של החיים שלי הוא פשוט, כמו שהוא חזק.

זה היגיון שהוא חזק והוא פשוט כמו זרקור שמסנוור ומשתיק כל דבר שהוא לא זרקור חזק. והזרקור הזה, שהוא הלב שלי, לוחש כאן ככה ששומעים אותו גם על הירח.

 גליה, אהבת חיי.

  אור חיי וחושך חיי

   אור ימי וחושך לילותי

    אור לילותי וחושך ימי.

את הרי יודעת, כמו שידעת תמיד, כי ככה, כל כך, אני אוהב אותך ורק אותך.

שדדת אותי, גליה, שדדת אותי.

  שברת אותי, אהובת לבי, שברת אותי.

   והמילה האחרונה שאני אגיד לפני שאני אמות תהיה גליה.

2

חמישים וחמש שנים עברו מהיום ההוא שריסקת אותי. חמישים שנה ועוד חמש. ואני אוהב אותך כמו אז וכמו שאהבתי אותך כבר שנתיים לפני זה.

חמישים ושבע שנים. אני זוחל כמו כלב כבר חמישים ושבע שנים. ואף אחד לא יכול לקחת ממני את הזחילה הזאת עם הלשון בחוץ ועם הלב שפועם שישים וחמש פעמים כל דקה: גליה, גליה, גליה, גליה, גליה.

חמישים ושבע שנים, מאז ששני הזיתים הקטנים ההם חרצו את גורלי. שני זיתים. שני זיתים ירוקים שקפצו מהענף והביאו את החלום ההוא ששתל אותך בי. ואין 9-D שיעקור אותך ממני.

שני זיתים, לפני חמישים ושבע שנים, עשו שאני אהיה שלך עד היום. וככה זה יהיה עד היום האחרון שלי, או עד היום האחרון שאני אהיה משהו שהוא יותר מִשַֹק תפוחי אדמה שמונח במיטה או בכיסא גלגלים.

כל עוד שיש בי נשמה, כלומר כל עוד שאני אדע מי אני ומי מאחורַי ומי מלפנַי ומי מצדדַי שני מטר, אני אהיה שלך.

אני שלך. לב, נשמה, דמעות, צחוק. דמעות.

הכול שלך.

מאז שעזבת אותנו, חמדת לבי, מתנפל עלי הגעגוע ומכה בי, ואני לא מצליח להתחבא. ובעצם אני לא מחפש מחבוא ממנו. את רודפת אותי בחיוכים שלך, בעיניים שלך האלה. ואני מחכה למרדפים האלה.

גליה יפה, אהובה כל כך.

כל כך לא שלי, כבר חמישים וחמש שנים.

את נמצאת שם, רחוקה כל כך וקרובה כל כך, ויודעת, אני בטוח שאת יודעת, שאהבתי אותך ללא תנאי, ואני אוהב אותך אותו דבר גם עכשיו.

מאז שגירשת אותי מהלב שלך, מאז שגירשת אותי מהחיים.

קישטה!!

ואני חי בשוליים של הכול, מדדה אחרי הצל שלך.

לא יכול להיות שאת לא יודעת. עכשיו, כשאת רחוקה כל כך, את ודאי יודעת.

אבל גם לפני שעזבת אותנו ידעת. כי אני ארטיסט, אבל אני לא שחקן. לא יכולתי להסתיר.

תראי מה זה - מהסתיו של אלף תשע מאות ושישים ועד שעזבת אותנו עברו חמישים ושש שנים וארבעה חודשים. כל השנים האלה, כמו עכשיו, אהבתי אותך.

את זוכרת מה היה אחרי שנטשת אותי, אז, בסתיו של אלף תשע מאות שישים? את זוכרת את החודשיים האלה? חודשיים נאבקתי על האהבה שלך, שתחזרי אלי. לא דיברנו. לא העזתי לדבר איתך, ואת ניסית להתרחק ממני והצלחת. אבל כתבתי לך וענית לי. כמו שהיה בשלושה שבועות שבהם כתבנו מכתבי אהבה, ובסוף של השלושה שבועות האלה נפגשנו ויצאנו לשדה ההוא, פעמיים, ואז הִדחת אותי מלבך. גמרת אותי.

וגם אחרי שריסקת אותי, התכתבנו. לזה הסכמת. זה היה כמה שבועות, אני חושב. את זוכרת מה כתבתי?

אני לא זוכר כל מילה, אבל אני זוכר את הזעקה שנמשכה ונמשכה עד שהלב שלי ניחר: גליה אל תעזבי אותי גליה אל תעזבי אותי גליה אל תעזבי אותי גליה אל תעזבי אותי גליה אל תעזבי אותי גליה אל תעזבי אותי גליה. וכשכתבת לי בסוף שיותר לא תעני לי, איבדתי את הרצון לחיות. כן, ככה. ממש. אני חושב שאת זוכרת את זה, כי כתבתי לך את זה אז ואת הִצלת אותי.

3

גליה, היית מאמינה שחלמתי עלייך רק פעם אחת? זאת אומרת, לפני שהלכת מאיתנו.

דווקא בשנים שמאז, את באה לפעמים לחלומות שלי. וזה משונה, כי את ממלאת בהם תפקידים שוליים, מהצד, בדרך כלל. איך זה? אני לא יודע ולא מבין.

אבל אני רוצה לספר לך על החלום ההוא; החלום הזה ששתל אותך בי. אני לא בטוח שסיפרתי לך עליו אז, כשיצאנו אל השדה ההוא, פעמיים. שני לילות. סיפרתי?

אם כן, ואם לא, הנה אני מסַפר. כי את בטח שכחת מה שסיפרתי לך אז על החלום הזה.

זה חלום שלא בא סתם ככה. מה הביא אותו? קשה לא לצחוק על זה.

זה באמת מצחיק. או לפחות משונה.

אחר הצהריים, ביום שלפני החלום, עבדנו בַּזיתים. מָסַקנו.

זה היה, אני חושב, מתישהו באוקטובר. אוקטובר אלף תשע מאות חמישים ושמונה. סתיו, אולי היה חם ואולי לא. לא זוכר. את ואני ונועה ודויד - נדמה לי שזה היה דויד - עבדנו יחד. אני זוכר איפה היה העץ: בקצה הדרומי של הזיתים, די למטה, לכיוון באר א' והבוסתן של הגִ'יפְטְליק. זאת הפעם הראשונה והאחרונה שזכור לי איפה עבדתי בחוץ, בדיוק של כמה עשרות מטרים.

פרשֹנו את היריעה, יריעת יוּטָה, מתחת לעץ, והתחלנו לעבוד, לִמְסוק. אני מניח שקישקשנו וריכלנו.

אני שמחתי? התרגשתי ששיבצו אותך לעבוד איתי באותו עץ? לא נראה לי. כי הרי אז לא חשבתי עלייך בכלל ולא רציתי אותך יותר משרציתי כל אחת אחרת, כל אחת מהבנות שמשכו את העיניים שלי. היית נעימה, עם קול מקסים, וגוף יפה, וכולם ידעו שאת בת נחמדה ונבונה, וזהו.

לא היית לי בראש, תאמיני לי, ולא בלב.

אני פינטזתי אז, כמו כל נער, על המון בנות, שהיו נחמדות וחתיכות, אבל שום דבר מיוחד.

אֶת אהבת הילדוּת שלי, רותי, איבדתי שלושה חודשים לפני זה. היא עזבה עם המשפחה שלה לדגניה, וזה די כאב לי. אהבתי אותה מגיל שש, והיינו חברים, ממש-ממש, עד שבאנו לאַיילֶת, כשהיינו בני תשע.

כאן צחקו עלי ולעגו לי שיש לי חֲברה, ואני מיד הבנתי שכאן באַיילֶת אין דברים כאלה בגיל כזה, כיתה ד', והתכחשתי לה.

רותי עד היום מזכירה לי את זה בקצת עלבון. אבל אני אהבתי אותה. אהבה של ילד, אבל אהבה שנמשכה שנים, עד שרותי עברה לדגניה, שלושה חודשים לפני שאת ואני מסקנו זיתים ביחד.

גם אז, כשהייתי בן שש-עשרה, אהבתי אותה, אבל זה לא היה סוחף וזה לא היה מטריף. זה היה מין חצי נוסטלגי כזה, מתוק אבל לא חונק את הנשמה, לא סוחט אותה. הנשימה לא היתה נעצרת לי כשהייתי רואה אותה. הדופק לא היה משתולל, לא הייתי מסמיק. זה היה סיפור ילדות יפה שגלש - מצדי - אל הנעורים המוקדמים שלי. רותי לא התייחסה אלי אז. היו לה הגדולים בראש, וגם אני התכחשתי לאהבה הכאילו-ילדותית שהיתה בינינו, אפילו שהיא היתה אצלי חזקה, ואפילו שהיו בה גם צדדים של תשוקה. כזאת של ילדים, אבל תשוקה.

בסתיו ההוא של אלף תשע מאות חמישים ושמונה, צמחו לי כבר שערות על מיתרי הקול והייתי פנוי להתאהבות, כמו שקורה בגיל הזה, שש-עשרה וארבעה חודשים. רותי כבר לא היתה במשק, אבל לא ידעתי שאני פנוי. לא ידעתי שאני עומד - או רץ - ליפול אל השמים. לא ידעתי כלום.

שם, בזיתים, כשהתחלנו למסוק, אני לא ידעתי מה עומד לקרות. לא ידעתי. לא ידעתי שתוך שעה, חצי שעה, רבע שעה, חמש דקות, דקה, ייחתכו החיים שלי לשני חצאים לא שווים: חצי עד היום ההוא, וחצי מהיום ההוא עד שיגיע היום האחרון שלי. לא ידעתי.

את ונועה עבדתן למטה, ודויד ואני היינו על סולמות. נדמה לי שהם היו מאלומיניום. הזיתים היו נוֹקשים על שלבי הסולם כשחָלַבנו אותם מהענפים, נקישה נעימה כזאת, טרטור כמו של מקל שמריצים אותו על מוטות ברזל דקים, צפופים, של גדר, צליל נעים כזה שגם אומר שיש שפע של זיתים. אני אהבתי למסוק. את בטח לא השתגעת על זה. יש הרי סיפור ידוע עלייך ועל נועה שהביאו אתכן לוועדת עבודה של חברת הילדים כי מסקתן רק חצי פח או משהו כזה.

ואז יצא שעמדתְ מתחתי. אני על הסולם, ואת עבדת למטה - די לאט, צריך להגיד. אני חלבתי את הענפים הקטנים, והזיתים דילגו למטה, לַיריעה של היוטה. חלק קפצו ישר ליריעה וחלק פגעו בשלבי הסולם, נקשו ככה, בעליזות, ונפלו למטה, אל הזיתים החברים שלהם שחיכו להם בשקט על היריעת-יוטה.

קישקשנו, אני מניח, אבל לא זוכר על מה.

אפילו עכשיו כשאני מספר לך את זה, אני במתח.

ואז זה קרה.

אני לא הסתכלתי עלייך, למטה, כי הייתי עסוק בלחפש את הזיתים שעל הענפים, בין העלים, לפרוט אותם או לחלוב אותם. אולי את זוכרת איך זה, לפעמים אפשר לחלוב, ולפעמים יש רק זית פה זית שם, וצריך לפרוט אותם, אחד-אחד. ואז חלבתי איזה ענף קטן, ורוב הזיתים קפצו למטה, ישר. אבל שניים פגעו בשלב של הסולם - או אולי באיזה ענף שהיה שם - ונחתו במקום אחר. לא שמתי לב ולא הבחנתי בשום דבר מיוחד.

ואז את אמרת, בקול שובב, מעט מתגרה אפילו: "יוסף, מה זה?..." ככה, ניגנת את ה"זה" והוא נשמע "זֶ---ה", כשהמילה הקצרה הזאת יורדת בצליל שלה בהתחלה, ואז עולה למעלה, כמו שיר. הקול העדין, הצלול הזה שלך, אני שומע אותו גם עכשיו, חמישים ושבע שנים אחר כך: "מה ז---ה?..."

לא ידעתי מה זה, אז שאלתי, "מה מה זה?"

אמרת "זה", ואז הבטתי למטה.

ראיתי שני זיתים נחים להם בתוך המחשוף של החולצה שלך, בין שתי הגבעות האלה. זה היה כל כך מפתיע, ויפה, וענוג — כן, זה היה ענוג — שאני שתקתי והבטתי כמו טמבל. ואז, את יודעת מה עשית? את ודאי לא זוכרת, כי בשבילך זה היה סתם חלק מהשעתיים של עבודה במסיק, ובשבילי זה היה המפתח לחיים החדשים שלי, ככה שאני זוכר כל שנייה משם.

את שָלית זית אחד מהמקום שהוא נח בו, מהגיא הענוג הזה, ככה תפסת אותו בין האצבע המורה והאמה, עשית עם כף היד תנועה קטנה של סיבוב, ו-הופּ, הזית עף לו בקשת קטנה, ונחת בין כל החברים שלו, על היריעה. אני חושב שהוא סיפר להם משהו, אבל לא שמעתי מה, כי עקבתי אחרי היד שלך, שחזרה על אותו דבר: שתי האצבעות לכדו את הזית השני, כף היד הסתובבה בתנופה קלה, וגם הזית הזה נשלה והתעופף לו בקשת קטנה, ישר למטה.

ומה שמדהים, שכל הזמן הזה — זה לקח אולי, הכי הרבה, עשרים שניות. כל הזמן הזה את הסתכלת אלי, למעלה. האצבעות שלך גיששו בלי כל קושי, מצאו את שני הזיתים השובבים האלה, ושלוּ אותם והעיפו אותם למטה, אחד אחרי השני, ואַת כל הזמן הסתכלת עלי. וחייכת מין חיוך כזה שובב, מאשים-לכאורה ועליז.

ואז שאלת שוב, כמו קודם, אבל יותר בהדגשה של עליית הצליל בסוף השאלה: "מה ז---ה?"

זה נשמע לי עכשיו כמו שיר, כמו שירה של מלאך, ה"מה ז---ה?" הזה. אבל הקול שלך באמת היה כזה, של מלאך שיש לו קול של מלאך.

ואני אמרתי, "לא בכוונה. הם קפצו בטח על השלבים של הסולם."

ואת אמרת, "נו, טוב." הצליל של ה"נו" עלה למעלה, וחיכה איזה שנייה ואז באה המילה שאחריו, ה"טוב". וזה היה שובב נורא, ואולי צחקת קצת. ואני הסמקתי קצת, אני חושב, כי פתאום היה לי חם בפָּנים.

וזהו.

אני חושב שבזמן שנשאר עד סוף המסיק, התמונה החמודה הזאת, של שני הזיתים שנחים שם, ומוקפצים להם באדישות עליזה אל כל החברים שלהם, למטה, והחיוך השובב שלך וה"מה ז---ה?" הזה, הסתובבו לי בראש קצת.

זה היה טיפה מסעיר, אבל כל כך תמים, סוג של ארוטיקה למתחילים, מתוקה, כזאת שהיינו חוֹוים די הרבה פעמים: בנים ובנות בני ארבע-עשרה, שש-עשרה — את היית אז בת ארבע-עשרה ותשעה חודשים ואני בן שש-עשרה וארבעה חודשים — וכולנו היינו יפים, או לפחות את ואני, ובגוף שלנו הכול היה מונח יפה במקום שלוֹ. היינו כולנו נערים ונערות וההורמונים שיחקו איתנו, ואנחנו שיחקנו איתם.

אבל שם, מתחת לעץ הזית, את הסתכלת עלי, על העיניים שלי, שהסתכלו במִפתח החולצה שלך ובשני הזיתים שנחים להם שם, אולי מתגעגעים לחברים שלהם שכבר נחתו למטה על יריעת היוטה, ואולי מנמנמים להם, ואולי מתפלאים קצת על הרכות הבהירה הזאת שחובקת אותם.

אני בטוח שלא התכוונת לכלום, וסתם הסתכלת עלי מביט אלייך, מביט אל החיוך השובב שלך ואל מה שקצת למטה יותר, החיזיון המתוק של מנוחת שני הזיתים.

והמבט הזה שלך, המבט הזה.

זאת היתה הפעם הראשונה שזכור לי שהמבטים שלנו נפגשו. זה בטח קרה מאות פעמים קודם, כמו בין כל שניים שנמצאים יחד כמה שעות בשבוע. אבל את הפעם הזאת אני זוכר, במדויק, בגלל התפאורה ובגלל ההקשר ובגלל החיוך הזה שלך.

אבל אז לא ידעתי, לא היה לי רבע מושג שמה שקרה עכשיו - אם אפשר לקרוא לזה "קרה" - זה יהיה המראֶה החשוב ביותר בחיים שלי. את יודעת, רק לפני כמה שנים הבנתי את זה. הבנתי שגורלי נחרץ בגלל שני זיתים.

אני אומר את זה ובכלל לא צוחק. שני הדברים הירוקים האלה, שם, בין שני שפעי הלב הבהירים, נראים לי גם היום כאחד המראות הכי נוגעים ללב, שאני יכול להעלות בדמיון.

וזהו.

את יודעת, גליה, בגיל הזה - בין חמש-עשרה לעשרים - הגוף שהוא כבר בשל, מוליד מצב של מוכנות להתאהבות טוטאלית, כמו שלי. אולי הסיפור של איך שננעלתי עלייך זה עוד הוכחה לכך.

לא יודע, וזה לא יותר מדי מעניין אותי, אבל לפעמים אני אומר לעצמי שבוודאי אם זאת לא היית את, זה היה עם מישהי אחרת. יום לפני, יום אחרי, אולי חודשיים אחר כך. כאילו הלב שלי היה ביצית, והסיטואציות שהתרחשו סביבי כל הזמן התחרו על זכות הכניסה אליו, כמו זירעונים.

הלב-ביצית שלי היה מוכן, הוא היה בשיא הביוץ באותם השבועות או החודשים, ואז זה קרה איתך. החיזיון הזה של גיא-שני-הזיתים והחיוך שלך, זה היה הזירעון שחדר אל הלב שלי, וחסם מיד את הכניסה לכל הסיטואציות האחרות ולכל הבנות האחרות, היפות והיפות מאוד והנחמדות והחכמות.

זה נגמר. ננעלתי.

אולי זה היה ככה? אולי. נו, אז זה משנה? בחצי דקה הזאת נולדה אהבה עצומה, אפשר להגיד אפילו שהיא נוראה. אז אכפת לה, אכפת לי, אכפת למישהו שהדבר העצום והנפלא הזה הוא בסך הכול תוצאה של מקריות?

הרי גם איינשטיין וגם היטלר הם תוצאה של מקריות. גם הגאון הזה וגם המנוול האיום הזה, בסך הכול הם באו לעולם כי איזה זירעון מסכן השיג את כל העשרים מיליון האחרים. אם זירעון אחר היה משיג את העשרים מיליון שדהרו לביצית של גב' איינשטיין, אלברט היה יכול לצאת בריון מטומטם; ואותו דבר עם הזירעון שחדר לביצית של פראו היטלר: אם היה משיג אותו אחד אחר מהמיליונים שמיהרו לכבוש את הביצית, אולי במקום אדולף היתה יוצאת תינוקת בלי שפם שהיתה הופכת למורה לספרות גרמנית או אולי היא היתה אופה נהדרת או צ'לנית זייפנית?

תראי מה זה — זה לא הכול בגלל מסמר אלא הכול בגלל משהו מיקרוסקופי, מיליונית של טיפה סרוחה.

ככה גם אפשר לראות את זה שננעלתי עלייך כמו רב-בריח מתוגבר באזיקונים ושרשרות.

את יודעת, אז, לפני חמישים ושבע שנים, בכלל לא עסקתי במחשבות כאלה. ובצדק. החיים הם מה שקורה בהם, וזהו. ואני ננעלתי עלייך באותן השלושים שניות. עלייך, ולא על מישהי אחרת באלף סיטואציות אחרות. בעצם, מה זה משנה? זה קרה, וזהו.

גמרנו לעבוד, אספנו את הזיתים מהיריעות, קיפלנו את היריעות והלכנו הביתה. או אולי עלינו על העגלה-עם-סוסה של צבי בן-ערב ונסענו איתו. אני לא זוכר. תאמיני לי שאני לא זוכר כלום ממה שהיה אחרי שנגמר הדבר הזה עם שני הזיתים. לא זוכר אותך אחר כך באותו אחר צהריים, ולא מה אמרתי לך ואת לי. כלום.

לא ידעתי שבעצם אני כבר לכוד. מה שכן, אני זוכר שמדי פעם, אחר כך באותו ערב, הייתי נזכר במראה הזה של הזיתים, שהיו עליזים לכמה שניות, בדרך לחברים שלהם למטה על יריעת היוטה.

כן, זה היה נחמד, וארוטי קצת.

וה"מה ז---ה?" שלך.

אולי זה שתי המילים האלה, שקבעו לי את הגורל. את כל החיים. לא יודע.

מה היה באותו הערב, באחד הימים של אוקטובר אלף תשע מאות חמישים ושמונה? לא זוכר. שום דבר מיוחד. אולי צחקתי, אולי התווכחתי עם מישהו, אולי שלחתי עין לרגליים של איזה בת במכנסיים קצרים שמהודקים בגומייה דקה לירכיים, או דיברתי עם מישהי שהתכופפה אלי וראיתי לה את הגבעות היפות במחשוף. אולי. ואולי הכנתי שיעורים, שזה לא כל כך סביר, כי הייתי אז עצלן מאוד בלימודים.

ככה וככה, והלכתי לישון. אני אפילו לא זוכר באיזה לינה ישנתי אז, בכיתה י"א, ומי היו הבנים שם, בלִינה.

ואז בא לי החלום הזה, שהוא היה הרַתֶכֶת שהִלחימה אותי אלייך לכל החיים שלי.

אבל אני צריך המון כוח כדי לספר לך עליו.

אני כל כך אוהב את החלום הזה, כמעט כמו שאני אוהב אותך.

אני מכור לו, והוא יונק אותי אליו כל כך חזק, שאני צריך לנוח לפני שאני חוזר אליו וצולל בו. הוא מהפנט אותי, הוא בולע אותי. ממש.

אבל בעצם לא היה בו שום דבר בולע ומהפנט. לא היה בו משהו חזק. הוא היה כולו נוחם. נוחם אדיר.

נוחם ואדיר לא הולכים ביחד, אבל ככה זה היה. נוחם אדיר. שלווה, רוגַע. יופי כזה שלא רואים; רק בחלום.

אבל הנה אני נסחף אליו, כמו זבוב שהמים שיורדים בכיור סוחפים אותו איתם, בסיבוב מהיר, למטה, אל המרכז, אל הפתח העגול של הכיור.

אולי גם הזבוב הזה, כשהוא מסתחרר למטה, מרגיש מה שאני מרגיש עכשיו וכל פעם שאני חוזר לחלום הזה, וחוזר וחולם אותו בהקיץ. הוא מסוחרר ושיכור ומאושר, ואז הוא בוכה כי הוא יודע שלמטה יש חושך.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן