מה גורם לאנה ארונוב לפרוץ בבכי באמצע אימון ריצה
כבר שנים שהיצר התחרותי של אנה ארונוב הולך לפניה, אז למה דווקא כשזה מגיע לספורט האהוב עליה היא פשוט מחליטה לוותר? על אף כל הקושי - אנה ארונוב מלמדת את עצמה לא לעצור
בשלב הזה אני כבר מכורה לריצה. אני ממש מרגישה דגדוגים ברגליים אם לא רצתי יומיים. ברור לי שמדובר באחת האהבות הגדולות שלי וכמעט כל ריצה מעבירה אותי שיעור חדש. אני מתחילה להבין כמה כוח נפשי וסיבולת יש לי ומגלה את עצמי.
קראו עוד:
מערכת היחסים הכי ארוכה שהצלחתי לנהל בעשור האחרון
לרוץ עם לב שבור: אנה ארונוב מרפאה את עצמה בריצה
איך אנה ארונוב שומרת על גזרה חטובה
כל ריצה מתחילה בעדינות ובהקשבה לגוף ואיך הוא התעורר היום. הרי ריצה זאת לא פיזיקה קוונטית: יש ימים טובים - כשהכל מתחבר והגוף טס, הרגליים מתגלגלות לבד וכל צעד מרגיש נכון ולא מתאמץ, ויש ימים באסה - כשכלום לא עובד (למרות שאת עושה הכל נכון: ישנה טוב, אוכלת, נחה), והגוף מחליט שהיום פחות בא לו לזרום איתך.
פתאום הדופק קופץ לשמיים בלי הכנה מוקדמת, הרגליים מכבידות ולא משתפות פעולה ואין לי מה לעשות עם זה. רק להבין שזה יום כזה, ושאני אסבול כל הדרך. הדבר היחיד שלמדתי לעשות בימים האלה הוא לא לעצור. סליחה, שקר. עדיין לא למדתי. הדבר החשוב שאני *לומדת* לעשות בימים אלו - זה לא לעצור.
אלופה בלא לסיים דברים
לפעמים יש אימונים בהם משהו משתבש: אני לא מצליחה לעמוד בזמנים או מרגישה שקשה לי מדי ואני ממש סובלת. אני מתחילה לכעוס על הגוף, על העולם, על הרגליים. מרגישה שאני מאכזבת את עצמי ואת המאמן שלי ושזה גדול עליי. משהו בראש לא עומד בקצב של הרגליים: יש ניתוק לשניה בין השניים, הראש מפסיד בקרב ו…בום, אני עוצרת.
כן, ככה. באמצע קטע מהיר באימון אני פשוט עוצרת. לפעמים אני גם בוכה מתסכול. כן, כן, אמיתי. כמו ילדה קטנה - עוצרת ובוכה בדמעות. אני כל כך חסרת אונים מול החולשה שלי עד שאני נשברת ובוכה. זה לא קורה הרבה, אבל קורה.
פעם אחת מושיקו, המאמן שלי, הילד הזה שצעיר ממני בכמעט עשור, העביר אותי שיעור. אולי אחד החשובים בחיי. הוא אמר לי: את לא עוצרת אף פעם, תורידי קצב, תרוצי לאט, תסדרי את הדופק - אבל אל תעצרי. אף פעם אל תעצרי, תמיד תסיימי את הקטע.
שמעתם? אני אלופה בלא לסיים דברים. אני אלופה בלוותר כשמתחיל להיות קשה מדי או מורכב יותר מהצפוי. כן, גם בחיים. המשפט הנוראי הזה שיושב לי בראש כנראה עוד כתוצאה מהחינוך הסובייטי שלי: או הכל או כלום.
המשפט הזה שחייב אותי לנצח בכל תחרות ריקוד מגיל 6, להיות תלמידה מצטיינת בכיתה א׳ עם קצב קריאה הכי מהיר בכיתה. זה שגרם לי לשתוק שנתיים כשעליתי ארצה מהבושה שאני עלולה לא להבין או לעשות טעות. המשפט הזה הוא זה שעוצר אותי אם הקצב לא בול לפי התוכנית, זה הוא שמזהה באימון שזה לא הולך להיות אימון של "לתת את הכל״ ומשתיק לי את הרגליים. זה גם הוא שמקבל החלטות אחרות בחיי, יותר חשובות מאימון אינטרוולים.
אני חייבת להודות שאחרי כל משברון כזה אני אוספת את עצמי בחזרה ותמיד משלימה את הקטע בו אני עוצרת - בדרך כלל גם הרבה יותר טוב מהמצופה או לפחות באותו זמן שהייתי אמורה לרוץ אותו.
אז הנה לכם שיעור מדהים שאני לומדת דרך הריצה: גם אם ממש קשה אפשר להוריד את הקצב אבל אף פעם לא לעצור. אפשר לעשות דברים קצת פחות טוב מהצפוי, לא הכל חייב להיות מושלם, אבל חשוב לא לבטל. תמיד תמיד להשלים דברים. החיים הם לא שחור לבן. יש בין לבין ים של אפשרויות וצבעים. ברגע שהראש שלי מתנתק מהגוף ומבין שהיום הוא הפסיד ואין לי שליטה עליו, אני לומדת לקבל את ההפסד ולא לעצור. יותר נכון, אני עדיין לומדת את השיעור הזה.
רואים שהריצה בשביל אנה היא כבר ממש לא תחביב:
לפנייה לכתב/ת 
