מרב מילר: "הגיע היום שבו הפכתי להיות פחות עייפה ויותר מרוצה"

מכירים את האמירה שילד ראשון זה כמו מחזיק מפתחות? הולך איתך לכל מקום ולא מרגישים אותו? ככה היה עם יובל הבן הבכור שלנו. תינוק חייכן ורגוע שלא סבל מגזים ולא היה לו ריפלוקס. קם כל כמה שעות בלילה לינוק וחוזר מיד לישון. תינוק שלא מתעורר לפני תשע בבוקר, ועל כך עיקר גאוותו של אביו, חובב היקיצה הטבעית.

היינו מדברים בבית, בלחש, שאף אחד לא ישמע, שאלוהים יודע על מה בעצם כולם מקטרים. כל אלה שאמרו שילד הופך את החיים, שהזהירו שהחיים נגמרים ואיימו שנשכח מכל מה שידענו עד עכשיו. אח התמימות.

החיים נמשכו כמעט כרגיל. רצתי עם יובל בעגלה והוא היה מנמנם בשלווה או חופר בג'יבריש לצמרות העצים שבפארק. נסענו איתו בלי סוף. הוא היה נרדם בסל קל ומתעורר עם הקריינית מ"וייז" שמכריזה "הגעת ליעד". טסנו איתו לחופשות ואחרי שפלירטט עם כל הדיילות, היה נרדם עד הנחיתה. קלי קלות. אח התמימות.

אמא צעירה ותמימה(צילום: אלבום פרטי)

לאור התרעות השווא וקשישותינו ההולכת ומפליגה, לא חיכינו הרבה עם פרויקט הילד השני. ואז נולד בן. מתוק ויפה, עם חיוך ממזרי, שלקח לנו זמן לפרשו כאזהרה: תשכחו מכל מה שהכרתם. שכחנו.

מכירים את התינוקות שנרדמים אחרי שעה של טלטולים רכים, ליטופים והמהומים, ואיך שאתם נסוגים חצי צעד לאחור, הם מתעוררים בצרחות אימה? אז בן. הוא לא אהב לישון ולא רצה לישון. מבחינתו זו רק המלצה. הוא עשה טובה שאכל, ובביקורת בטיפת חלב עשה לי בושות כשהתייצב על אחוזון שלוש וגרם לי לקבל נזיפות מהאחות.

הוא למד מהר מאוד ללכת מהר ועל הדרך גם לכפכף את אחיו "הבוגר". הוא גרם לחתול הקשיש שלנו, שמשאת חייו הייתה רביצה חסרת מעש, לפתח מחשבות אובדניות. הוא פירק לי את הלפטופ (אבל אילץ אותי לקנות חדש ועל כך שמורה לו נקודת זכות) והשמיד לי את כל ההקלטות על הממיר ששמרתי לפנסיה, כשבא אליי בחיוך גאה עם כרטיס הזיכרון לעוס עד דק.

הוא שנא לישון בסל קל. כמובן. וכשניסינו לא להיכנע לעובדות ולא לוותר על חופשות משפחתיות, הוא צרח במשך כל ההמראה, היה ער כל הטיסה ואנחנו הפכנו להורים האלה שכולם מתפללים לא לשבת לידם במטוס. מחזיק המפתחות שלי הפך לצרור, וזה כבר לא היה כל כך קל ופשוט.

למרות הכל, לא מוותרים על חופשות משפחתיות(צילום: אלבום פרטי)

אייל ואני אמרנו בחיוך שמזל שיובל נולד ראשון. תחזוקה קלה. כי אם זה היה הפוך, כנראה שהיה לנו רק בן יחיד. זו הייתה שנה לא פשוטה, אני מודה. היו לנו שני תינוקות בבית. כל אחד מהם אכל (אם אכל) בזמן אחר. כל אחד מהם נרדם (אם נרדם) והתעורר בשעה אחרת. הם היו חולים בתורות ובוכים לסירוגין.

שנה שהייתי עייפה נורא וחסרת סבלנות אבל גם מאד מאושרת. ידעתי שזה שלב. כמו שידעתי שאם אפשר היה להריץ קדימה את הזמן, אני אשב יום אחד בסלון, פחות עייפה ויותר מרוצה. והיום הזה הגיע. זה לקח זמן, אבל החלקים בפאזל הסתדרו. פתאום הם ישנו לילה שלם, שניהם. פתאום הם למדו לשחק ביחד ולתת לנו כמה דקות של שקט. פתאום בשבת התעוררתי בתשע בבוקר, שועטת לחדר לבדוק אם הם בחיים, ומצאתי אותם שקועים במשחק, עסוקים בעצמם.

החלקים בפאזל הסתדרו(צילום: אלבום פרטי)

צרור המפתחות הקטן שלי הפך לצמד אחים אוהבים ואהובים. לפעמים האויבים הכי מרים, אבל גם החברים הכי טובים. הם יכולים לשחק יחד במשך שעות, וברגע חדר המשחקים הופך לזירת קרב. מכים ומתחבקים. צועקים וצוחקים.

עד עכשיו אנחנו לא מבינים איך בבית אחד, בהבדל של שנה וחצי בסך הכול, יצאו לנו שני בנים שונים כל כך זה מזה. כל אחד בדרכו מתח את הלב שלי עד הסרעפת. שניהם יחד, הפכו את בלוטת הדמעות שלי ליחידה אוטונומית עצמאית ובלתי ניתנת לשליטה.

החיים שלנו השתנו מאוד לפני ארבע וחצי שנים, אבל אין שמחה ממני. החתול הקשיש שלי אמנם לא זכה, אבל היום הזה, שבו אני על הכורסא בסלון, עדיין עייפה, אבל סופר מרוצה - הגיע. מזמן.

מרב מילר היא אמא של יובל (6) ובן (4.5) ומגישת ״חשבון יומי״ בערוץ הראשון