הרבנית רונית ברש הפסיקה להיות חברה של בנותיה
"התיישבתי על הספה וסיפרתי לבנותיי המתבגרות את סיפור התשובה שלי עד השעות הקטנות של הלילה. הסברתי להן שיש לי מטרה להוביל אותן להצלחה כדי שלא יפלו במקומות בהם נפלתי. מאותו יום הפסקתי להיות חברה שלהן והתחלתי להיות אמא". הרבנית רונית ברש על ההורות שקיבלה תפנית
כמה מילים, שירים וסיפורים נכתבו על אמא וכמה עוד יכתבו. התואר שמכיל בתוכו אהבה ואכזבה, תקווה, כאב ועצב, אמונה והרבה שמחה מכיל בעיקר אחריות שרק כשאת הופכת לכזו את מבינה כמה זה מורכב. אחד הריקושטים באימהות הוא סגירת המעגל האישי שלך עם הורייך. ההשלמה, הקבלה והמחילה שלך אליהם משתקפות מתוך התפקיד החדש שקיבלת על כתפייך - להוביל את בני ביתך לחינוך והצלחה.
אני אמא לחמישה ילדים, מתוכם תאומות בנות 15 בגיל ההתבגרות. אמא במשרה מלאה ובקריירה תובענית מלאה בייסורי מצפון שמנסים לענות להגדרה המושלמת "אמא". בשנה האחרונה הצטרפה לחוויה המטורפת מידת העקשנות שמלווה את בנותיי הגדולות ומצאתי את עצמי מתווכחת ומנסה להסביר את דרכי בעקשנות מנגד.
בשבועות האחרונים היינו עסוקים בעיצומה של "מלחמה" עם השתיים שמעצבות את אישיותן, ומתוך כמעט סף ייאוש מצאתי את עצמי מנסה לנסוע אחורה במנהרת הזמן ולהיזכר איך אני התמודדתי ומה גרם לי למרוד, באיזו נקודה נשברתי כילדה מתבגרת ונכנעתי למשמע הוריי.
אחרי מסע בזמן ראיתי את אותה נערה עיקשת ומבולבלת וחזרתי לכאן עם תשובה אחת: הן לא רבות איתי בכלל, הן רבות עם עצמן. נערה מתבגרת שאולי לא מצליחה למצוא את השקט הנפשי שלה וההחלטיות לגבי שום דבר ועניין, אפילו לא לגבי צבע הגרביים.
מחשבת מסלול מחדש
מצאתי שהקב"ה הציב בפניי מראה לראות את אשר נטעתי, את המנטאליות, המוסר, דרך ארץ ואפילו את השפה. התוצאה שהגעתי אליה הייתה שבמקום להילחם אני עושה "חשב מסלול מחדש" ובמקום לנסות לתקן ולשנות מישהו אחר אולי אני צריכה לשנות את עצמי.
"חנוך לנער על פי דרכו", זה הסטטוס שמוביל אותי כאמא מזה שנים. לא כל ילד מתאים לאותו מסלול ולפעמים צריך לשנות את הדרך ולהתכופף כי בעצם המושג שהשתמשתי בו עד כה - "מלחמה" - הוביל אותי רק לטעויות ונקיפות מצפון. עם נערות מתבגרות אין ולא צריכה להיות מלחמה, צריכה להיות הבנה והכלה.
באותו ראי ראיתי את כל מה שהיה חסר לי ואת זה לקחתי לרשימה של דברים שאני צריכה לתקן: אוזן קשבת - היי קשובה, אל תשפטי ואל תנסי להיות חברה כי את לא. אם הקב"ה היה רוצה שתהיי חברה אזי הוא לא היה מעניק לך ילדים, הוא היה נותן סביבך המון חברים.
חשבתי ועשיתי. זהו, תכנית העבודה יוצאת לפועל! ביום שלמחרת חזרתי מיום קשה ועמוס בשעת לילה מאוחרת ומצאתי את בנותיי הבכורות ממתינות לי בספה בסלון. נכנסתי כמי שגוררת עצמה אל חדר השינה ואז הן קראו לי בקול רם: "אמא, שבי. יש לנו שיחה". חייכתי והן היו חמורות סבר.
"אנחנו יודעות הכל, כדאי שתספרי את!".
"לספר מה?", שאלתי בתמימות.
"ראינו את כל התמונות מהעבר שלך"... זהו הלך עליי.
התיישבתי על הספה ומצאתי את עצמי מספרת את סיפור התשובה שלי עד השעות הקטנות של הלילה, סיפור עם פרטי פרטים כמו שלא יסופרו לעולם. סיפור עם כנות מושלמת כשהמטרה שמכוננת בראשי להוביל אותן להבנה שאמא לא אומרת "לא" בלי סיבה. אין לי תחביב להילחם או להתווכח. יש לי מטרה להוביל אתכן להצלחה, שלא תיפלו במקומות בהם נפלתי, שלא תיכוו במקום בו נכוויתי. גם אם אני רוצה מאוד שתהיו מלומדות ניסיון ובעלות חכמת חיים, ישנן נקודות ציון בחיי שעברתי בשבילכן. מאז ועד היום הפסקתי להיות חברה והתחלתי להיות א מ א.
הרבנית רונית ברש היא אמא לחמישה ילדים ועוסקת בקירוב לבבות
