חמשת שלבי האבל של האוהד המיואש

"יש אנשים שטוענים שכדורגל זה עניין של חיים ומוות. אני מאוכזב מאוד מהגישה הזאת. אני יכול להבטיח לך שזה הרבה, הרבה יותר מכך"

(ביל שאנקלי, מנג'ר ליברפול במשך 25 שנה)

הכירו את אוֹהַד (שם בדוי) האוֹהֵד. אוֹהַד אוהב ספורט, לכדורגל הוא מכור. מזה שנים הוא מחזיק במינוי למשחקי קבוצתו האהובה. בתחילה עמד עם השרופים, אחר כך עבר לשבת ביציע האוהדים. בעיתון הוא נוהג לקרוא קודם כל את מדור הספורט ורק אחר כך, אם בכלל, את השאר. אוהד גם מקפיד לצאת ממקום עבודתו בשעה 17:55 בדיוק כדי שיוכל לבלות את 90 הדקות של הדרך הביתה בזפזופ בין תכניות הספורט ברדיו.

האוהד לא הקשיב כנראה לאוהדי מכבי חיפה(צילום: אלעד גרשגורן)

אולם לאחרונה החל אוהד להרגיש שמשהו איננו כתמול שלשום. למראית עין הכל כרגיל, הוא עושה את אותם הדברים כמו בעבר: הולך למשחקים, קורא ושומע את כל החדשות, העדכונים, הדעות והפרשנויות, אבל בתוכו החלו כבר להופיע קולות אחרים שאומרים לו שמשהו כאן הולך ונגמר.

אפשר שהכל התחיל באותו הרגע במשחק הבית האחרון, כשאוהד הביט סביב וראה את אותם המראות המוכרים: הביצועים המייאשים שעל הדשא, הכדור שמבלה פחות זמן על הקרקע מאשר השחקנים, והדפוק הזה בשורה מאחוריו שמשריקת הפתיחה מקלל את שחקני הקבוצה שלו ברצף שמופסק רק כדי לירוק החוצה את קליפות הגרעינים. אלא שהפעם, מסיבה לא ברורה, עלתה בו תחושת גועל. אולי הילדים העירומים האלה שם באולטראס, שעומדים עם הגב למגרש, צודקים. אין באמת מה לראות ואפילו אין יותר על מה להתרגז.

אולי הילדים העירומים האלה שם באולטראס, שעומדים עם הגב למגרש, צודקים. אין מה לראות (צילום: gettyimages)

אוהד עוד לא יודע, אבל הוא עומד לעבור אחד לאחד את חמשת שלבי האבל האוניברסליים:

ההלם וההכחשה: לאחר המשחק זרם אוהד כרגיל לבר יחד עם החבר'ה, שהיו די מרוצים מהנקודה שהושגה כתוצאה מהשילוב של לחימה עם חוסר יכולת מצד שתי הקבוצות. אוהד היה שקט, אבל לא מדי. רק זה חסר לו עכשיו, שהחברים יבחינו שמשהו... לא מאה אחוז אתו. בנסיעה הביתה הוא אמר לעצמו שזה לא באמת יכול לקרות לו. הוא הרי עם הקבוצה מאז ומתמיד. זה ככל הנראה העייפות, הרצף העלוב של המשחקים האחרונים או סתם השביזות של מוצ"ש. גם היה שבוע קשה בעבודה ולקטנה בדיוק יוצאות השיניים ביחד עם שלשולים. הוא לא ידע אף פעם ששיניים קשורות לחרא. "יהיה בסדר", עוד הספיק להגיד לעצמו במעלית, לפני שנבלע בבית.

החברים היו מרוצים מהנקודה, שהושגה משילוב של לחימה עם יכולת נמוכה של שתי הקבוצות(צילום: ראובן שוורץ)

הכעס וההאשמה: הכל היה כרגיל. בסדר. עד ליום חמישי. בתוכנית ברדיו שחטו את הבעלים ואת הקבוצה, וגררו את ההיסטוריה שלה בבוץ. אוהד שומע ולא מקשיב, כאילו מדברים על משהו אחר

 לגמרי שלא נוגע אליו. באופן רגיל, הוא היה אמור להתעצבן עד צעקות או להיקרע מצחוק באוטו. והנה כלום, אדישות כאילו זה אוויר. הנה איציק בדיוק מתקשר כדי לדבר על סידורי ההסעה לאצטדיון דוחא בסכנין. משחק די חשוב וקשה. אוהד מנפנף אותו עם תירוץ עלוב על התחייבות לקחת את הילדה לצפארי. אחרי ניתוק השיחה, שוב חוזרות המחשבות המטרידות: איך זה קורה לי? דווקא אני מכולם? אולי נתתי יותר מדי ולאורך זמן ארוך כל כך, עד שפשוט נשחקתי.

כשהחברים התקשרו בדאגה בחמישי שלאחר מכן כדי לבדוק מה קורה, אוהד כבר לא חסך מהם כלום: פשוט נמאס לו מהכל. מהקללות, מהאלימות, מהיכולת על הדשא. בייחוד בערה בו תחושת המיאוס מלהיות קהל שבוי בידיהם של עסקנים ובעלים שבאים לעשות סיבוב על חשבונם של היחידים שנדמה שאיכפת להם עדיין ממשהו - האוהדים.

נמאס מהאלימות, נמאס מהקללות(צילום: עוז מועלם)

המקח והמיקוח: לדוחא אוהד לא נסע. הוא העדיף לצפות במשחק בטלוויזיה לבדו. הוא לבש את הצעיף, הגביר את הקול ופתח את החלון. יש גבול, בכל זאת גר כאן אוהד. ההחלטה שלו הייתה לפתוח בדיאטה ולהפחית בהדרגה במינונים במטרה להשיג איזון. זאת אומרת - ללכת רק למשחקי הבית ואת משחקי החוץ לראות בטלוויזיה.

גם מול התקשורת הושגה פשרה: פותחים את ynet ספורט בימים האי-זוגיים ואקטואליה בשאר. ואכן, לזמן מסוים נדמה כי אוהד מצא לו את דרך הביניים. התחושות הרעות החלו להתפוגג אט-אט, וגם אם לא נעלמו לגמרי, הוא עדיין חש הקלה מסוימת מכך שלפחות דחה במעט את הבלתי נמנע. שיחות הטלפון מהחברים לדרך הלכו והתמעטו. הרי לא רבים אוהבים לשוב ולבקש אחרי שהם שומעים דחייה.

אוהד הצטער עמוקות על הזמן הרב שהשחית בצפייה באליליו בועטים(צילום: עוז מועלם)

הצער והחֶסֶר: חרף מאמציו הכנים לעשות שינוי, הדברים לא באמת הסתדרו כפי שקיווה. תחושת המחנק, שנדמה היה כי עזבה, שבה והפעם ביתר עוז. גם העובדה שחבריו התייאשו והפסיקו להתקשר העצימה את הריקנות. בהסתכלו לאחור, אוהד לא היה יכול שלא להצטער עמוקות על כמויות הזמן שהשחית בצפייה באליליו בועטים הנה והנה את החפץ העגול. לשם מה? תהה. מה טוב לו לאדם לדאוג כל כך ממצבה של הקבוצה?

שמות ופרצופים מן העבר הרחוק והקרוב עלו ומילאו את ראשו, גורמים לגעגוע צורב אל תחושת החיבור שהייתה ואיננה, ובו בזמן לבחילה על עצם העובדה שפעם הייתה לשמות האלה משמעות בעיניו. בזמנים כאלה, אדם זקוק לעזרה. למזלו אשתו הייתה שם כדי לתמוך בו לפני שיקרוס אל תוך עצמו. למרות העייפות שהביאה תחושת חוסר התוחלת, היא לא נכנעה לקיטוריו ומילאה את ידיו וראשו בעיסוקים ובפעילויות משפחתיות בשבתות.

מה טוב לו לאדם לדאוג כל כך ממצבה של הקבוצה?(צילום: אורן אהרוני)

הקבלה וההשלמה: היה בסדר כשהיה, ויהיה בסדר מעכשיו. לאחר מספר שבועות עגמומיים במיוחד, אוהד החל לשים לב לשיפור במצבו. הוא שב ומזכיר לעצמו שאין טעם עוד להילחם באובדן החיבור. "אם זה יחזור זה יהיה נהדר, אבל אם לא אז לא, וכנראה שזה מה שאמור לקרות". ההשלמה עם המצב החדש מתגלה באופן מפתיע כמתוקה. מתברר לאוהד שהוא לא איבד עניין לחלוטין, אלא רק מצא צורה חדשה של קשר עם הכדורגל. הוא ממשיך לעקוב ולהתעדכן במה קורה עם הקבוצה ובכלל, אבל הפעם הוא עושה זאת תוך שמירה על מרחק בריא. הוא רואה בסיפוק שעוצמת רגשות העונג והכאב של פעם, שכנראה הלכו לבלי שוב, פינו מקום לדברים אחרים, נעימים אף הם. וטוב לו ככה.