"עלה ירוק": האיש שרצה לגליזציה
הסרט "עלה ירוק" מלווה את שלומי סנדק - שנלחם במטרה להביא ללגליזציה של מריחואנה במשך שני עשורים. הסיפור האנושי של הגיבור לא מוצג באופן מעמיק, אך כמסמך חברתי מדובר בדוקו יעיל ואפקטיבי
"כוחו של רעיון", אומר בועז וכטל, יו"ר מפלגת "עלה ירוק" במהלך הדוקו החדש בעל אותו השם, "נמדד בכך שיש לו המשכיות". ואם יש מסר לסרטו של מוריס קנדיוטי ("הפיצוחייה") ששודר אמש (ד') ב-yes דוקו ואשר עוקב אחר 20 שנה בחייו של מספר 2 באותה המפלגה – הוא מזוקק למשפט שולי זה, שכמעט נאמר בו כהערת אגב.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"אנחנו במפה": הגיע הזמן לעלות ליגה
"או.ג'יי סימפסון: תוצרת אמריקה": לראות בשחור לבן
"שרלוק": עדיין נהדרת, למרות הכל
חיילים כמו בנו אורי, שטקס קבלת הדרגות שלו גם הוא מתועד במסמך האישי-חברתי הזה, וכמו רבים ממצביעי "עלה ירוק", שחיבתם לסם הולכת ומתחזקת בטיולי פוסט צבא (וטראומה). זה לא מקרי שאת עיוורונו ובורותו של הממסד נוכח הרעיונות המהפכניים שלהם מייצג בחלקו הראשון של הסרט רפאל איתן, העומד בראש הוועדה למלחמה בנגע הסמים.
רפול ביטל בזלזול את תביעתם התמוהה של וכטל וסנדק, להוריד את התואר "עברייני סמים" מלפחות מיליון ישראלים צרכני קנאביס. בשלב מסוים הוא אף החליט להרחיק אותם מהוועדה, כמו אומר – "ישראל היא מדינה של צבא, ועזבו אותנו מהשטויות והסמים שלכם".
בסיפור שמספר לנו הסרט, רפאל איתן - כמו גם לא מעט אנשי תקשורת שנראים בו מראיינים את וכטל וסנדק בחשדנות השמורה היום לאייטמים של אורן זריף, הם נציגי הנרטיב של גנדי בפתגם המפורסם ההוא. "קודם הם מתעלמים, אחר כך צוחקים ואז הם נלחמים בך", הוא הסיפור של "עלה ירוק" – המפלגה כמו הסרט, שיוצא בתזמון מעניין, בימים של מדיניות קנאביס חדשה.
הניצחונות של סנדק ושל הגוף אותו הוא מלווה הם קטנים. הם מתחילים במדיקליזציה ובהטמעת המושג "מריחואנה רפואית", וממשיכים בצעדים כמו אלה שהכריז עליהם גלעד ארדן לאחרונה. הם שזורים בין שגיאות רבות, טעויות ותהיות. מאפיון בעייתי (והזוי, לפחות בתפיסה הציבורית) של המפלגה בתחילת ימיה, דרך הניסיון למתג אותה מחדש כלוחמת איכות טבע וסביבה, ועד הצבת קומיקאים בקדמתה.
סנדק הופך עם כל שנה שעוברת דומה יותר (פיזית ומהותית) להכלאה בין שלום חנוך לקלינט איסטווד. קאובוי לוחם זכויות סטלה, שהזמן העובר והדרך המתארכת ניכרים על פניו - אבל גם הם לא מסוגלים לפגוע בתחושת השליחות שלו. גם לא האכזבה שבסוף כל מערכת בחירות, כשהתיעוד של כל תוצאות הסקרים והתמורות הפוליטיות הקיצוניות מסוף הניינטיז מקנות את התחושה שעלה ירוק היא המפלגה היציבה ביותר בפוליטיקה בישראל. לטוב ולרע.
וזו גם נקודת התורפה של הסרט הזה, שאינו בשום צורה מופת ליצירה תיעודית (הוא אפילו לא מתיימר לכך): פספוס הזווית האישית. כאמור, לא מעט יכול לקרות וקורה ב-20 שנה, אבל נדמה שהבמאי ועורכי הסרט בחרו להתמקד בתיעוד כמעט טכני וכרונולוגי של אירועים, מבלי להיכנס עמוק אל תוך האיש שמוביל אותו לאורך כל 50 דקותיו. סנדק נותר עד סוף הסרט תעלומה, ורק פרטים קטנים מנודבים לנו אודותיו. תאמרו - כמה רלוונטיות יש לאירועים אישיים בחייו של אדם בסיפור מעין זה. אבל כל סרט שמציג גיבור צריך לתת קצת אקספוזיציה, ולכל הפחות להציג נקודת משבר.
וזו דווקא לא באה לידי ביטוי בהפסדים החוזרים ונשנים בניסיונות להיכנס לכנסת. אלו נראים כאילו לא מסוגלים באמת להחליש את ניצוץ התקווה בעיניו של סנדק. רק סיפור מות בנו, שקפץ ממגדל עזריאלי, מעניק לנו פתח קטן אל נפשו. אחריו ניכר כי משהו כבה בו. כשמשלבים זאת בעובדה המצמררת כי הבן, אורי, מצא את מותו בשרשרת אירועים טראגית שנגרמה כתוצאה מצריכת סמים פסיכדליים במזרח, פוטנציאל הרובד שיכול היה להתווסף לאופן בו מוצג האב הכואב משמעותי במיוחד.
אבל יוצרי הסרט בחרו לגעת בנושא זה בכמה רגעים בודדים, ולחזור לסיפור הגדול. והוא זה שמציג אדם אחד ורעיון, שהולכים יחד במשך שנים. "עלה ירוק" הוא סיפור על מאבק חברתי יותר משהוא אישי. כמסמך אנושי הוא לוקה בחסר ולא ממצה לחלוטין את היכולות שלו ושל החומרים שנאספו עבורו במשך כל כך הרבה שנים. אבל כמסמך חברתי ופוליטי, שמציג שינויים תודעתיים ותפיסתיים המתפרשים על פני שנים, הוא יעיל ואפקטיבי.
אם אתה יכול לחלום את זה אתה יכול להגשים את זה, הוא אומר, ומצטרף לדוקואים אקטיביסטים שונים. זהו המדריך האמיתי למהפכה. כמו ההיא שניסה לחולל דורון צברי בערוץ הראשון בזמנו, וגם אם מוקדם מדי לקבוע אם זו התרחשה בסוף או לא, אין ספק שהאדמה תחת הגוף הארכאי רעדה מאז. כך גם דרכו של סנדק, שבימים אלה מתחיל לקצור את שהולידו הזרעים שטמן במשך כל כך הרבה שנים. אולי בקרוב - יותר משנדמה לנו - הקציר יהיה חוקי.
