החדש של קרולינה עושה לנו בית ספר למוזיקה
במדינה שמושתתת על זמרות שצורחות עצמן לדעת, קרולינה היא כמעט האנטיתזה. באלבומה החדש "שלוש", בלי טיפת זיעה, היא נוטפת נשמה בכמויות מסחריות ונעה בין מקצבים וסגנונות אל עבר רגע השיא בקריירה הפרטית - ובסצנת הגרוב הישראלי כולה
במיתולוגיות של המוזיקאים הגדולים, לאלבום השלישי יש לא פעם תפקיד מכריע. האלבום הראשון הוא בדרך כלל התפוצצות של תשוקה ונעורים, אבל לא בשל מספיק, השני הוא תגובה אינסטינקטיבית לדרך שבה התקבל אלבום הבכורה, ורק באלבום השלישי האמן מצליח לשלב באופן הנכון בין כישרון והתלהבות לבין סוג של ניסיון ושיקול דעת. לכן הוא מתפקד פעמים רבות על תקן נקודת הפריצה בקריירה, ואפילו רגע השיא שלה (מישהו אמר "OK Computer" ועוד לא קנה כרטיסים?).
אני לא יודע אם המחשבות האלה התרוצצו בראשם של קרולינה והאנשים הסופר מוכשרים שמקיפים אותה, כשהם החליטו לקרוא לאלבום החדש שלה פשוט "שלוש", אבל התוצאה בהחלט תואמת את הקלישאה - כי אלבום הסולו השלישי של הזמרת הוא לבטח היצירה השלמה והטובה ביותר שקרולינה חתומה עליה, אחרי קרוב לעשרים שנה של קריירה.
עוד ביקורות במדור המוזיקה של ynet:
סנדרסון החדש מתוק כתמיד, וצובט את הלב
עידן עמדי עושה נעים, בלי לפגוע בשלום הציבור
עמיר בניון עם יצירה מטרידה - וזו מחמאה
12 שירים, כמעט כולם נהדרים ממש, מגולפים ביד אמן בהפקה מוזיקלית מזהירה של רונן סאבו, כתובים ומולחנים לעילא ומבוצעים בידי זמרת שהיא פשוט בית ספר לשירה. במדינה שמושתתת על זמרות שצורחות את עצמן לדעת, תוך שהן מנופפות בדרמטיות ביד, כאילו היא מסייעת להן להתניע או לטפס, הביצועים של קרולינה הם כמעט אנטיתזה. תקשיבו להגשה שלה בשיר האהוב עליי ביותר מתוך האלבום, "זוהר הקטבים". היא מגיעה בקלות לגבהים וצוללת בנינוחות לנמוכים, מקרינה כמויות מסחריות של נשמה והכל מבלי להגיר ולו טיפה אחת של זיעה. קוראים לזה סטייל. או, בעברית - קרולינה.
גוספל נהדר. "אור"
"שלוש" הוא חגיגה של מקצבים וסגנונות מוזיקליים. מהגוספל הנהדר של "אור", דרך הבוסה נובה של "טסת לחלל", הדיסקו הנוצץ של "תן לי רגע", האר אנד בי המחרמן של "תאהב אותי", ביצוע הסול הווירטואוזי בפזמון של "היכנע" ואפילו ההצדעה לסאן רמו של "מלאך". כל שיר הוא אחר, אבל כולם מסתובבים באותה שכונה. נקרא לה שכונת הגרוב הישראלי - וזה מה שהופך את "שלוש" אפילו לעוד יותר מרגש. כי לא מדובר רק בהתעלות של קרולינה, אלא באלבום הניצחון של סצנה שלמה. אם תרצו - רגע התהילה של הגרוב העברי הלוחם.
זה מרגש, כי לתוך העבודה הכמעט מושלמת הזו מתנקזים אינספור רגעים בדברי ימי הז'אנר, שפשוט נבנה בהדרגה ובהתמדה לאורך שנים ארוכות, עד שהגיע לשיאו. אפשר לשמוע כאן הדים לפאנסט, ההרכב המשובח של קרולינה מתחילת המילניום (שאחד מחבריו, שי פרץ, מנגן כאן בגיטרה חשמלית), לשלושת האלבומים של פאנקנשטיין, מחלוצי הגרוב, שכמה מהם מככבים גם פה, לאלבום הרגאיי "Better Days" של סאבו וקותי, ובכלל - לימי סוליקו העליזים.
רונן סאבו הוא כאמור המפיק המוזיקלי של האלבום (בעבודה שהיא הרבה יותר מעוד הפקה מוזיקלית - הוא שותף שווה לכל דבר), וקותי קופץ להופעות אורח משמחות, נישא על גבי אורגן. שחם אוחנה מפאנקנשטיין מנגן באס ואלרן דקל, גם הוא מהרכב הFאנק המשפיע, חתום כיוצר על כמה שירים, כמו "מה השתנה".
הגיעה ליעד. קרולינה עם "טסת לחלל"
מיטיבי הלכת ייזכרו אפילו בהרכב אניקוקו, שבו היו חברים בין היתר סאבו, קותי ויאיא כהן אהרונוב מהדג נחש. יאיא כתב לאלבום של קרולינה את "יש בי" (ודודוש קלמס, איש הדג, מתארח שם על הקלידים). אפילו הבנות נחמה - יעל דקלבאום, דנה עדיני וקרולינה עצמה - רושמות נוכחות בקולות רקע ב"טסת לחלל", "מלאך" ו"תן לי רגע". בקיצור - מסיבה אמיתית של סצנה אמיתית, שמחוברת היטב בעבותות של חברות ועבודה משותפת לאורך שנים. את הפרגון הזה, ונדמה לי שאפילו גם את הגאווה, אפשר לשמוע בקלות מבעד לצלילים. כולם באו לתת כתף לזמרת שמהרגע הראשון היה ברור שתגיע לחלל. באלבום הזה, החללית סוף סוף המריאה.
