"מעבר להרים ולגבעות": הפנים האמיתיות של הבורגנות הישראלית
סרטו החדש של ערן קולירין מציג משפחה לא מתפקדת שמשקפת היטב את הבורגנות המנותקת מסביבתה, ומצליח להימנע מהטפת מוסר. ליצירה המצוינת תורמים גם השחקנים האלמוניים, שמעניקים לקלישאות הישראליות רגש ועוצמה
קשה לחשוב על הרבה במאים בקולנוע הישראלי היום, שמה שנחרט בזיכרון מסרטיהם הוא בראש ובראשונה הדימוי החזותי. ערן קולירין הוא אחד מהם, וסרטו החדש "מעבר להרים ולגבעות", מייצר כבר בשמו דימוי מופשט של משהו שאינו נראה או שיש להעלימו. זהו גם הסרט הכי ישראלי שנצפה על האקרנים פה מזה זמן רב, במובן שבו הוא תופס את מהות ההוויה הישראלית-בורגנית-אשכנזית ובה בעת מעיד על מה שהמושג הזה מדיר מתוכו. זהו גם, לחפצים בשורה תחתונה, סרט מצוין.
על פניה, המשפחה המתוארת בסרט היא מה שבפרסומות מכונה "ישראל ישראלי". משפחה המתגוררת בבית בורגני בשכונה על קו התפר. אבי המשפחה (אלון פדות) הוא איש צבא שהשתחרר זה עתה ותוהה מה הלאה; האם (שירי נדב נאור) היא מורה לספרות בתיכון המקומי; בתם הבכורה (מילי עשת) היא פעילת שמאל מבולבלת, ובנם הצעיר (נועם אימבר) הוא קלישאה של מתבגר מהפרברים.
בראיון לקראת יציאת סרטו, כינה אותו קולירין "רקוויאם לישראליות" - קריסתה ההדרגתית של המשפחה-לדוגמה והאלימות שאליה נגרר כל אחד מחבריה. לילה אחד, עוצר האב בתסכולו את רכבו בצד הדרך ויורה באקדחו אל עבר השומקום (כשברקע מתנגן לו "שיר העמק": "באה מנוחה ליגע / ומרגוע לעמל") – מעשה שיש לו, כמסתבר, תוצאות טרגיות. במקביל, האם מפתחת עניין רומנטי בתלמיד רגיש (יואב רוטמן), והבת מעוררת את תשומת לבו של צעיר פלסטיני מכפר סמוך (עלאא דקה) שכוונותיו אינן ברורות.
ביקורות נוספות במדור הקולנוע של ynet:
- "המקום בינינו": קיטש מפה ועד מאדים
- "ספליט": 23 זהויות יותר מדי
- "מאחורי המספרים": צעד גדול לאישה השחורה
- "מכורים לזהב": להתאהב במקונוהיי, עם כרס
הקולנוע הישראלי, במיוחד אחרי רצח רבין, משופע בייצוגים של משפחות לא מתפקדות – אלגוריה לחברה הישראלית הפוסט-טראומטית. אבל מרבית הסרטים הללו, בהם "כנפיים שבורות" ו"הדברים שמאחורי השמש", סיפקו לא יותר מאשר תיאור מלודרמטי של משפחה במשבר שחווה בסופו של דבר גאולה והשלמה. לכאורה, סרטו של קולירין אינו שונה מהם, אך הוא משכיל לזהות את המצב הקיומי הישראלי באופן החושף את האבסורד והאימה שפועלים בתוכו.
שמו של הסרט, "מעבר להרים ולגבעות", מתייחס להדחקה ולהכחשה שאינם רק חלק מהזהות הישראלית אלא של הבורגנות המוגנת באשר היא. זו שבעבורה "האחר" – המזרחי, הפלסטיני, המהגר והעובד הזר – נמצא "אי-שם", בטריטוריה המרוחקת ההיא שאי היכולת לראות אותה מסיר מעל הבורגנות המאושרת-לכאורה כל אחריות למתרחש בה. גיבורי הסרט מייצגים את אותה ישראליות המגדירה עצמה באמצעות טקסים ושירים של שלמה ארצי, וניצבת מיואשת, כמוהם עצמם, אל מול ההכרה המנוסחת בשורות האלמותיות של דוד אבידן (המשמשות מוטו לסרט), ש"אין לנו לאן ללכת".
ישנן בסרט סצנות מצוינות, כמו זו שבה דנה הפסנתרנית אסתרית בלצן בהבחנה בין יהודיות וישראליות באמצעות שתי גרסאות מולחנות של "הכניסיני תחת כנפך". או זו שבה יושבים האב ובתו במכונית ומקשיבים בדממה ל"עוד אחד ודי" של שלמה ארצי. בכלל, לא זכור עוד סרט ישראלי מהשנים האחרונות שהפך את הפסקול הישראלי לחלק כל כך אינטגרלי מהאמירה שלו.
תמונת הסיום של הסרט, שבה אחת הדמויות מישירה לפתע מבט אל המצלמה, שעה ששאר בני המשפחה נהנים בהופעה של שלמה ארצי בקיסריה, מסכמת בדרכה השקטה והמצמררת את האמירה של הסרט. זהו הרגע שבו גם הצופה מוצא עצמו לכוד במערבולת האלימות, האשמה והאחריות, מבין שהסרט הזה הוא עליו, עלינו, ועל הצורך הנואש לחוש בסדר – ואין דבר שמסמל יותר את תחושת ה"בסדר" הישראלית הזו מאשר הופעה של שלמה ארצי בקיסריה – תוך התעלמות מכל מה שמסביב.
אבל מה שיפה ומרגש באמת ב"מעבר להרים ולגבעות" זו בחירתו המודעת של קולירין שלא להפוך את סרטו לאיזה מניפסט פוליטי. נכון, דמותו של הפלסטיני נוכחת פה, אבל לא על מנת לשרת אמירה דידקטית-פוליטית – בדיוק כפי שהמפגש בין מפקד תזמורת המשטרה המצרי ובעלת המזנון ב"ביקור התזמורת" לא סימל פנטזיה של הדדיות יהודית-ערבית.
זהו, בראש ובראשונה, סרט על בני אדם שמשקיפים על חייהם שלהם עצמם מעמדה של זרוּת. תחושה זו של זרות משותפת לשלושת סרטי הקולנוע שביים קולירין (אלה כוללים גם את "ההתחלפות" המשובח שבמרכזו גבר בורגני המתבונן מחדש בשגרת חייו), והיא הופכת את "מעבר להרים ולגבעות" ליצירה בעלת אבחנות אנושיות מאוד.
קולירין אינו נרתע משילוב של רגעים סוריאליסטיים, כמו פירואט קליל שמבצעות המורות בזמן תרגיל ירידה למקלטים בבית הספר – כאילו על מנת להדגיש כיצד החרדה הקיומית הישראלית נהפכה לסוג של מחווה טקסית בפני עצמה. זהו רגע שבו קולירין כמו מתכתב עם ההומור האבסורדי-חזותי של גאון הקולנוע הצרפתי ז'אק טאטי ("הדוד שלי"), והעובדה שהוא משתלב באופן אינטגרלי בסרט מעידה על ידו הבוטחת של הבמאי.
קולירין בחר בשחקנים אלמוניים למדי לתפקידים המובילים בסרטו, וכולם עושים עבודה מצוינת. יש בליהוקם יחד משהו סטריאוטיפי מאוד, אך כולם מצליחים להעניק לקלישאת הישראליות שהם מייצגים מידה לא מבוטלת של רגש ועוצמה. בטקס פרסי אופיר האחרון זכה "מעבר להרים ולגבעות" להתעלמות גורפת. חשוב שהקהל המקומי יזהה את איכויותיו ויגלה כלפיו את הנדיבות שהוא ראוי לה.
