#7 נופל וקם

"Cute Clotz". זה היה שם החיבה שלי במשרד הקייטרינג שעבדתי בו לפני 20 שנה בניו יורק. לכינוי הזה זכיתי אחרי כמה כוסות שהצלחתי לשבור בזמן שיא במטבח הצמוד. מאז ומעולם הייתה לי מערכת יחסים מורכבת עם חפצים. המורכבות הסתכמה באחת משתי העתידות שנכונה להם: או שאשבור אותם, ואם לא הצלחתי לשבור בזמן סביר, אז אני אאבד אותם.

חזי והאופניים(צילום: חזי מנע)

מפתחות, כרטיסי אשראי, משקפי שמש, כוסות, מכשירי חשמל, כולם עברו תחת הידיים שלי והתנפצו לרסיסים - אם לא הספיקו לברוח לאיבוד, כדי להימנע מהגורל האכזר שצפוי להם.

חודש אחרי שהגעתי לברלין, קיבלתי במתנה אופניים ישנים ששכבו משועממים במרתף של חבר שלי, שחשב, כנגד כל הסיכויים, שכדאי יהיה לתת לי אותם, כדי להתנייד בעיר. זה לא שקשה להתנייד כאן. ברלין היא אחת הערים היותר נוחות להתניידות מנקודה א' לנקודה ב'. יש את רכבת ה-S-Bahn ואת ה-U-Bahn ויש את החשמלית (Tram) ויש גם אוטובוסים. כל אלה יביאו אתכם בקלות ממקום למקום, ואפילו בזול. נסיעה של עד שעתיים שכוללת את כל כלי התחבורה עולה 2.80 אירו, ואם מדובר בנסיעה קצרה של עד שלוש תחנות רכבת או שש תחנות Tram, ניתן לשלם מחיר מוזל של 1.70 אירו. ועדיין, למרות הקלות, חלק מהדרך תעבור מתחת לאדמה, וכך קשה מאוד להכיר ולהבין איך העיר בנויה.

התחתית של ברלין. קלה להתמצאות(צילום: יעל לינזן)

אז למרות הסיכוי שמשהו ישתבש בדרך, לקחתי את האופניים, כדי להכיר את העיר. התחלתי לנסוע איתם ממקום למקום - לנסיעה קצרה מהבית לבית הספר לגרמנית או נסיעות ארוכות יותר של עשרה קילומטרים ויותר, לצד השני של העיר, בדרך שעוברת במסלולי האופניים שבין העצים של פארק Tiergarten הממוקם בלב העיר. פארק שלמרות מה שהתרגלתי לחשוב, התברר לי באחת הנסיעות, שבהשוואה לסנטרל פארק הניו יורקי, זה הברלינאי דווקא גדול פי 1.5.

כן, הדברים שמגלים בדרך די מפתיעים, בניגוד למה שמתרגלים לחשוב. כמו המחשבה ששמעתי כל כך הרבה פעמים בעבר, שעדיף שיקרה לי משהו באמצע הרחוב בתל אביב, מאשר בחו"ל. כי בניגוד למה שיקרה בתל אביב, בחו"ל אף אחד לא ייגש לעזור לי.

כשהאופניים פגשו פסי רכבת

בהיותי בעל סט ידיים ורגליים שמאליות, זה היה רק עניין של זמן עד שייצא לי לפגוש את האספלט מקרוב ולבחון את המחשבה הזו במציאות הרחובות של ברלין. ואכן, זמן קצר אחרי שהתחלתי בתחביב החדש, פגשתי את טקס החניכה שאורב בפינה לכל תושב חדש שהחליט לרכוב על אופניים. באחת הפניות שמאלה שעשיתי, הגלגל הקדמי של האופניים נכנס לתוך מסילת ה-Tram שנמצאת על הכביש. ככה עפנו לכל כיוון אפשרי, בואך ארצה, אני, האופניים והאייפון שהחזקתי ביד כדי לראות את המסלול שכדאי לנסוע בו. עוד לפני שהספקתי להתבאס שהסט של כל האירוע הוא לא צומת אלנבי פינת רוטשילד, תקפו אותי מכל כיוון.

אפשר ליפול מהאופניים (ולקום) גם בברלין(צילום: חזי מנע)

מכל עבר ומכל מרחק רצו אליי אנשים, שהייתי מוכן להישבע שהמשימה שלשמה קמו היום בבוקר הייתה לרוץ לעזור לי - והם רק חיכו לסימן שזה קורה. אחת הרימה את האייפון שעף למרחקים, אחר את האופניים שהפרונט שלהם התעקם ועוד כמה אותי תוך כדי שהם שואלים אם אני בסדר. להיות בסדר זה עניין יחסי, חשבתי לעצמי, אבל הסתפקתי בלפטור אותם ב"כן".

באופן עקבי ולא מאכזב, יצא לי לבדוק עוד כמה פעמים האם התנהגות הרחוב הזאת היא חד פעמית, או שמא טעיתי לחשוב וגם ברחובות ברלין אפשר לאבד את ההכרה מדי פעם. ואכן בכל פעם שנפלתי עם האופניים, אנשים חשו לעברי ועזרו לי לקום על הרגליים. על שתי הרגליים השמאליות שלי, ששוב נשארתי רק איתן, כשהתעייפתי מלרכוב וחיכיתי, על ספסל, לרכבת שתבוא - כשהאופניים בצד. כשזו הגיעה עליתי עליה חזרה הביתה, משאיר בפעם המי יודע כמה, עוד חפץ מאחור.

עדכונים נוספים כל הזמן גם בפייסבוק של ynet חופש