האיש שהדליק את האור
הוא זכור בעיקר בזכות המצאת הנורה, אף שהוא רק שכלל המצאה קודמת, אבל תרם לעולם עוד מאות המצאות ופטנטים. 170 שנה להולדתו של אחד הממציאים והיזמים הגדולים בהיסטוריה – תומס אדיסון
תומס אלווה אדיסון (Edison) נולד ב-11 בפברואר 1847 באוהיו. הוא היה בנם השביעי והצעיר ביותר של מורָה לשעבר ושל אב ששלח את ידו בשלל עיסוקים, מניהול מכולת ועד לנדל"ן. כשהיה בן שבע עברה המשפחה למישיגן, שם החל ללמוד בבית ספר יסודי וגם סיים אותו –-כעבור שלושה חודשים בלבד. מורהו קבע שהילד אינו מתאים ללימודים משום שהוא שואל יותר מדי שאלות.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן :
כורכום: תרופה מועילה או רק תבלין?
חפיסת הקלפים ששינתה את עולם הכימיה
נותנים בראש: הסכנה האמיתית של הפוטבול
בשלב הזה פרשה עליו אמו את חסותה והתחילה ללמד את תומס הצעיר בבית. הבן לא נזקק לעידוד רב וקרא כל ספר שהצליח להניח עליו את ידו. מהר מאוד הוא גילה עניין רב בכימיה ועשה להנאתו ניסויים שונים ומשונים. בגיל 12 התחיל לעבוד כמוכר ממתקים ועיתונים ברכבת, ועד מהרה גילה ניצנים ראשונים של יזמות: הוא התחיל למכור גם ירקות וכעבור זמן קצר גם הדפיס ומכר עיתון משלו.
בהמשך פתח דוכן עיתונים בתחנת הרכבת, שם התרחש אירוע ששינה את חייו. ילד בן שלוש נפל על המסילה ואדיסון הצליח לחלץ אותו בזמן לפני שהרכבת תדרוס אותו. הילד היה בנו של מפעיל הטלגרף בתחנה והאב אסיר התודה לימד את הנער רב התושייה את רזי המקצוע. בתוך זמן לא רב בנה אדיסון בעצמו מכשיר טלגרף, התאמן בשידור הודעות ובקליטתן בקוד מורס, ובגיל 16 נשלח לקנדה כעוזר למפעיל תחנת טלגרף. תפקידו היה לשגר אות כל שעה, אבל הוא לא התקשה לבנות מכשיר שיעשה את זה במקומו.
זה כן לטלפון
כעבור כמה חודשים שב אדיסון לארצות הברית ונדד מעיר לעיר במסגרת עבודתו כמפעיל טלגרף מומחה. כל אותה עת הוא המשיך לשקוד על שלל ניסויים והמצאות. ב-1869 התפטר לבסוף מעבודתו והחליט לייחד את כל זמנו להמצאותיו. באותה שנה רשם פטנט ראשון על המצאה שלו - רשמקול חשמלי.
כמה חודשים לאחר מכן ייסד עם שני חברים חברה למכשירי חשמל. במסגרת עבודתו שם הוא שכלל ומכר מכונות דפוס ובעיקר פיתח פטנטים לטלגרף, כגון התקן שמאפשר לשלוח שתי הודעות שונות בשני הכיוונים בעת ובעונה אחת.
ב-1876 פתח מעבדה חדשה משלו במנלו פארק (Menlo Park) שבמדינת ניו ג'רזי. אחד הפיתוחים הראשונים שלו שם היה מיקרופון הפחמן, ששדרג במידה ניכרת את מכשיר הטלפון שהמציא אלכסנדר גרהאם בל (Bell) שנים ספורות לפני כן. ניסוייו הרבים בהעברת קול הביאו אותו לפתח גם את מכשיר הפונוגרף - הגרסה המוקדמת של הפטיפון. הוא הדגים גם אפשרות הקלטה באמצעות המכשיר, הקים חברה לשיווקו ופנה הלאה, לעסוק בפיתוח מערכת תאורה חשמלית.
ראה את האור
ב-1878 הקים אדיסון חברה חדשה לתאורה חשמלית וייחד את כל זמנו לפיתוח נורת ליבון יעילה. האור בנורה כזו מופק כאשר זרם חשמלי עובר בסליל דקיק של מתכת, הנתון ברִיק (וקום). לאחר שורה של ניסויים עם מתכות שונות, ובעיקר פלטינה, החליט אדיסון לנסות סיבי פחמן במקום מתכת והצליח לייצר נורה שדלקה 40 שעות. כעבור זמן מה גילה כי סיבים מצמח החזרן (במבוק), המכילים כמות גדולה במיוחד של פחמן, יעילים עוד יותר ואפשר לייצר באמצעותם נורה שתדלוק 1,200 שעות ויותר.
בערב השנה החדשה של 1880 ערך אדיסון הדגמה פומבית של נורת החשמל החדשה, והבטיח "נהפוך את התאורה החשמלית להיות זולה כל כך עד שרק העשירים יוכלו להרשות לעצמם נרות".
אדיסון זכור כממציא הנורה אף על פי שלא היה זה שהמציא את העיקרון אלא רק שכלל ושיפר אותו, ורשם פטנט על הנורות שלו. תצוגת התאורה החשמלית הקנתה לו את הכינוי "הקוסם ממנלו פארק". בשנים הבאות השקיע את רוב מרצו בייצור מסחרי של נורות ובעיקר בפיתוח תשתיות חשמל מתאימות לתאורה חשמלית בהיקף רחב.
מאמציו של אדיסון לפתח רשת חשמלית גדולה עוררו מאבק סוער וייצרי בין אדיסון ושותפיו שדגלו בשימוש בזרם ישר, לבין התומכים בשימוש בזרם חילופין, ובראשם ניקולה טסלה (Tesla) וג'ורג' וסטינגהאוס (Westinghouse). אדיסון הזהיר מפני סכנות ההתחשמלות הכרוכות בשימוש בזרם חילופין וכדי להמחישן אף בנה כיסא חשמלי וחישמל בו בעלי חיים. אולם זרם החילופין יעיל בהרבה מהזרם הישר בהולכת חשמל למרחקים ארוכים.
בסופו של דבר אדיסון ניגף בפני יריביו בתחום הזה ומשך את ידו מפיתוח רשתות חשמל. הוא שב לעסוק בשכלול הפונוגרף והפך אותו בהדרגה ממכשיר הקלטה המיועד לשימוש משרדי למכשיר בידור ביתי.
עסקי הקולנוע
בסוף שנות ה-80 של המאה ה-19 נרתם אדיסון לפיתוח מצלמה של תמונות נעות. את רוב העבודה עשה שותפו ויליאם דיקסון (Dickson), שהצליח לבנות איתו קינטוגרף - מכשיר שמצלם תמונות רבות בזו אחר זו על סרט צלולויד, וגם קינטוסקופ להקרנת התמונה הנעה דרך חריר הצצה.
עד מהרה נפתחו אולמות להצגת הסרטונים בניו יורק ובערים אחרות, אך אדיסון לא רצה לפתח מקרן גדול משום שסבר שבשיטת הצפייה דרך החריץ רווחיו מההקרנות יהיו גדולים יותר. נסיונותיו לפתח מכשיר הקרנה שישלב גם פונוגרף, כדי לשדר סרט עם קול, לא צלחו ובסופו של דבר הוא זנח את התחום.
בטון אחר
בין שלל עיסוקיו במכשירי חשמל שלח אדיסון את ידו גם בפיתוח מכשירי כרייה וחציבה, בחיפוש תחליף לגומי, בפיתוח שיטות לייצור בטון ובניסיונות לפתח טכנולוגיות צבאיות במלחמת העולם הראשונה, ובהן מערכת לאיתור צוללות. לא כל מאמציו עלו יפה, אבל גם כך הוא רשם לא פחות מ-1,093 פטנטים שונים על המצאותיו ופיתוחיו. במקביל הוא רשם יחסי עבודה עכורים עם רבים מעובדיו ושותפיו ואחדים מהם אף האשימו אותו שהוא לקח לעצמו את התהילה על עבודתם.
אדיסון סבל כל חייו מבריאות לקויה - בין השאר הוא התחרש כמעט לגמרי בילדותו, ושנים אחר כך טען שחירשותו סייעה לו להתרכז בקריאה ובעבודה. בשנותיו האחרונות סבל מסוכרת וממחלות נוספות, והלך לעולמו ב-18 באוקטובר 1931, בגיל 84. הוא זכור בזכות המצאותיו הרבות, אבל גם בזכות הכרתו בחשיבות המסחרית של המדע והטכנולוגיה, והשילוב החלוצי שעשה בין חדשנות מדעית וטכנולוגית ליזמות עסקית.
איתי נבו, העורך הראשי של אתר מכון דוידסון, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן
לפנייה לכתב/ת 
