פסקל ברקוביץ מוותרת לפעמים על המשקפיים הוורודים

אנשים ניגשים אליי ומצדיעים לי על ההישגים שלי בספורט ובחיים, על הדרך בה אני מתמידה באימונים הקשים מדי יום ועל כך שאני מצליחה פעם אחר פעם להגיע לאולימפיאדה ולכבוש עוד פסגה. אבל האמת היא שהאתגר הגדול בחיי הוא להיות אמא מאושרת יותר וחכמה יותר. בעיניי, בנותיי, מיקה ועדן הן מדליות הזהב האמיתיות שלי.

"הבנות שלי הן מדליות הזהב שלי"(צילום: אלון ברוקשטיין)

"לא לכל הפיות יש כנפיים"

הבוקר, מיקה התעוררה קופצנית ומאושרת עם מתנה קטנה ביד ואמרה: "השן שלי עדיין מתחת לכרית והפיה הביאה לי מתנה. תראו!", והיא פתחה את הנייר הצבעוני כדי להראות לנו דולפין קטן מזכוכית ואז שאלה: "יש כזה דבר פיית שיניים או שההורים שמים את המתנות?".

שאלתי אותה מה היא חושבת בעניין. מיקה ענתה שזה מה שהילדים בבית הספר אומרים. הבנים בכיתה אמרו שאין פיות... לא עניתי לה במפורש, כי הבנתי שהיא עדיין רוצה להאמין בפיות טובות שנמצאות מסביבנו ומביאות דברים טובים.

למעשה, גם אני מאמינה בפיות. בחיים שלי תמיד מצאתי מי שיעזור לי ברגעים שהייתי צריכה עזרה. מלאך או פיה שהיו שם עם העצה הנכונה, העזרה הנכונה. לכן קשה לי לגלות למיקה שאין פיות.

נכון שאין לכל הפיות כנפיים ולא תמיד פרצוף יפה, אבל חשוב כל כך להאמין בעצמנו כדי שנוכל תמיד למצוא את העזרה ואת התמיכה כשנזדקק לה. חשוב להבין  שאנחנו לא לבד אף פעם. אז איך אני אמורה להגיד לה שאין פיות?

מאמינה בפיות(צילום: עידו לביא)

"החיים הרבה יותר קשים ממה שאת חושבת"

כשעדן, הילדה הגדולה והמדהימה שלי הייתה בת שמונה היא שינתה את כל הגישה שלי לחינוך הילדים בן רגע. רגע כואב. שאי אפשר לשכוח אותו. עדן חזרה מבית הספר במשבר.

החברה הכי טובה שלה, נגה, לא הסכימה לכבד אותה בסוכריות שהביאה לבית ספר. היא נתנה למקובלות הכיתה ולא לחברות שלה. עדן  חזרה הביתה בוכה, שבורה. לא כל כך בגלל הסוכריות אלא יותר בגלל העובדה שנגה מעדיפה להקריב את החברות שלה על מזבח המקובלות והתייחסות של כלל הכיתה.

כהרגלי אמרתי לה שזה לא נורא, ומה לעשות, אנשים עושים החלטות שגויות בחיים וזה לא סוף העולם. אז עדן ענתה לי במשפט מצמית וקודר: "אמא, את תמיד רואה הכל בוורוד. לך, הכל קל, חיובי ולי הכל קשה. את לא מבינה שקשה לי ואת לא רואה את החיים כמו שאני רואה אותם. זה הרבה יותר קשה ממה שאת חושבת".

דממה. חטפתי שוק. אמרתי לה שהיא צודקת והתחלתי לחשוב איך אפשר לעזור לעדן ולכל הילדים מבלי לקפוץ עליהם בסיסמאות ותובנות שנכונות לגיל 30 או 40 אבל לא קשורות למציאות שלהם?

מאז הבטיחתי לעצמי שאני תמיד מקשיבה. אני מאמינה שהילדות שלי יגידו, "משתדלת להקשיב, אבל אנ מנסה לשים את עצמי "בנעליים" שלהן כדי להבין את הדרך המדהימה שהן עושות בהבנת העולם הזה. בזכות עדן התחלתי ללכת בדרך חדשה ומאתגרת. המורים הגדולים והאמיתיים שלנו הם הילדים שלנו. האהבה הגדולה והמראה הגדולה שלנו. רק צריך להקשיב להם!

פסקל ברקוביץ היא מרצה לחברות גדולות, ספורטאית פראלימפית שהשתתפה בשלוש אולימפיאדות בשלושה ענפי ספורט שונים ומתאמנת לקראת אולימפיאדת טוקיו 2020 בחתירה בקיאק. פסקל יושבת בכיסא גלגלים מגיל 17 בעקבות תאונת רכבת קשה, בה איבדה את שתי רגליה.