מה גרם לי לוותר על ריצה במרתון

לפני שנה בדיוק שכבתי במיטה עם גבס ביד בעקבות תאונה דבילית והחלטתי שבשנה הבאה אשתתף בפעם הראשונה במרתון תל אביב השלם (42.2 ק"מ). הנחישות הזאת "נפלה עליי" פתאום אחרי שראיתי תוכנית טלוויזיה על אנשים עם בעיות בריאותיות שונות שהצליחו להגיע להישגים מרשימים כנגד כל הסיכויים.

כמה שהרעיון היה קלישאתי ככה עבד עליי. הודעתי למבוגר האחראי הנוסף בבית שלנו שתוך 12 חודשים תהיה לו אישה מרתוניסטית. לא היה נראה שזה מרגש אותו יותר מדי אבל אותי זה ריגש.

אחרי שהורידו לי את הגבס, סיימתי פיזיותרפיה וחזרתי לאימונים סיפרתי גם למאמן שלי על התוכניות. אומרים מחשבה יוצרת מציאות? אז החלטתי לבדוק אם זה תקף גם עליי. החודשים חלפו להם, בדרך היו אימונים ומרוצים מוצלחים יותר ומוצלחים פחות ואז הגיעה התקופה בה צריך לקבל החלטה סופית ולהתחיל להתאמן לפי תוכנית אימונים מסודרת.

אז מה החלטת?(צילום: גולן קריאו )

משום מה ככל שעברו הימים ככה התעלמתי מהעניין השולי הזה שצריך לקבל החלטה. הימים עברו להם, ניסיתי לגשש עם חברותיי אם מישהי בעניין. הן הסתכלו עליי במבט שאמר הכל והבנתי שאני לבד במערכה. אמנם היו כמה מתאמנים מהקבוצה שלי שהחליטו להירשם למרתון אבל הם משאירים לי אבק דקה אחרי שיוצאים לריצה, מה שאומר שהייתי צריכה לעשות את האימונים האלו לבד. אימונים ארוכים ומתישים, אני והמחשבות שלי. תוסיפו לזה שמדובר בתקופת החורף, בבקרים קרים במיוחד וערבים לא מעטים עם רוחות או גשמים והנה דילמה.

לטורים הקודמים:

- כשהפסקתי להקשיב לאנשים - והתחלתי ליהנות מהחיים

- מתחילה לרוץ, עושה מרתון - וזה נגמר בגירושים

- כל האמת על התמכרות לריצה

אבל מה עם מחשבה יוצרת מציאות? מה עם לקבל החלטה ולעמוד בה? התייעצתי עם המשפחה מה לעשות, ציפיתי לקבל תשובות אבל אף אחד לא ממש עזר, גם לא באמת ציפיתי. זה מסוג ההחלטות שצריך לקבל לבד, ממש כמו להתחיל דיאטה או לנסוע לרילוקיישן (יחי ההבדל). בעלי הציע שהוא ילווה אותי מדי פעם עם האופניים כדי שלא ארוץ לבד בחושך. זה היה נשמע כבר יותר נחמד אבל עדיין הרגשתי שזה לא זה.

(צילום: גולן קריאו)

למרות שממש הצלחתי לדמיין את עצמי על קו הסיום וידעתי שאם אקבל החלטה כנראה גם אעמוד בה, אבל ככל שחשבתי על האימונים התמונה התבהרה - אין סיכוי שאני עושה את זה לבד. אני לא מתאמנת בשביל מרתון רק כדי להגיע לרגע הסיום אלא גם רוצה ליהנות מהדרך, לקטר ברגעים קשים יחד עם חברות, לדבר תוך כדי ריצה לא רק עם עצמי ולהפוך את כל ההכנות למרתון לחוויה. נכון, ריצה היא גם מדיטציה ולפעמים צריך את השקט אבל רציתי לפחות שתהיה לי את הזכות לבחור מה מתאים לי בכל אימון מחדש – לרוץ לבד או עם חברים.

אז לא נרשמתי למרתון תל אביב. מחשבה יוצרת מציאות זו אמונה נחמדה מאוד אבל לפעמים המציאות היא לא בדיוק איך שדימיינו אותה. בעוד כמה ימים ארוץ בתל אביב במקצה חצי מרתון ואהנה מכל רגע (לפחות כמו בשנה שעברה). אסתכל על המרתוניסטים, כנראה תעלה לי לרגע מחשבה שהייתי יכולה להיות חלק מהם אבל אני לא.

החלום על המרתון לא נגנז, רק נדחה בשמונה חודשים והפעם עם כמה חברות טובות, בדיוק כמו שדימיינתי בהתחלה. לפעמים צריך לחשב מסלול מחדש ולהציב מטרות אחרות, כי עם כל הכבוד למדליות ולחלומות יש את החיים עצמם וכל אחד יודע טוב מאוד מה הוא מסוגל ועד כמה, אם בכלל, הוא מוכן להתאמץ בשביל להשיג את זה באותו רגע.

ביגוד ונעליים: אדידס