ליווי רוחני - רוח האדם כמקור כוח בעת משבר
"היא דיברה על מצבה הבריאותי הקשה, על הפחד להיחנק, על הקושי להשיג תרופה שעזרה לה, על הרצון למות ולסיים את הייסורים שלה. הקשבתי לה, הייתי עדה לסיפור שלה, שמעתי אותה ונתתי לגיטימציה לרצון שלה לסיים את חייה בכבוד ככל האפשר". מירב גרי כהן יו"ר העמותה לליווי רוחני בישראל, משתפת
האחות במחלקה הסיעודית הפנתה אותי לר' "היא בעייתית ובודדה". ניגשתי אליה והצגתי את עצמי. ביקשתי את רשותה לשבת לידה. "בשביל מה לך לשבת איתי, את לא צריכה את זה. זה דברים עצובים".
נשארתי לשבת וביקשתי להכיר אותה. היא סיפרה על מחנה העבודה שהיתה בו במלחמת העולם השניה, על אחותה שהצילה אותה ואיזו עובדת טובה היא היתה. היא סיפרה על הבן שנפל במלחמת יום כיפור ושמאז איבדה את הטעם לחייה. יש לה עוד בן אבל הוא לא בא לבקר וגם אשתו לא באה.
במסגרת עבודתי כמלווה רוחנית במחלקה הייתי מגיעה אליה פעם בשבוע, מביאה לה לבקשתה ספרים רק על היסטוריה ופוליטיקה. בכל פעם היתה מורה לי לשכוח אותה ואת הפטפוטים שלה ומבקשת סליחה שהיא מספרת לי דברים עצובים. הייתי עונה לה שאבוא שוב והיא היתה שואלת בשביל מה. תשובתי היתה, שנחפש ביחד למה.
הקשבתי לה, הייתי עדה לסיפור שלה
היא דיברה על מצבה הבריאותי הקשה, על הפחד להיחנק, על הקושי להשיג תרופה שעזרה לה, על הרצון למות ולסיים את הייסורים שלה. הקשבתי לה, הייתי עדה לסיפור שלה, שמעתי אותה ונתתי לגיטימציה לרצון שלה לסיים את חייה בכבוד ככל האפשר.
כמלווה רוחנית הצטרפתי לתפילתה שהסבל שלה יסתיים ושתזכה לשמור על כבודה כאדם. לצערי כשמצבה החמיר, העבירו אותה למיון בבית החולים הקרוב ובכך, מחוסר אפשרות אחרת במערכת הקיימת, האריכו את ייסוריה.
הליווי הרוחני מתקיים כמקצוע בבתי חולים ומחזק את השיח על זכויות החולה והזכות לסיים את החיים בכבוד.
זה היה לפני כחמש שנים. היום המודעות לאפשרות "ההוראות המקדימות" לרופאים התרחבה, יישום התקנות לטיפול פליאטיבי מאפשר את השיח על סיום החיים. הליווי הרוחני (התמיכה הרוחנית), כביטוי להכרה בצרכים הרוחניים של בני האדם, מתקיים כמקצוע בבתי חולים ומחזק את השיח על זכויות החולה והזכות לסיים את החיים בכבוד.
מלווים רוחניים עובדים היום במרכזים רפואיים, בבתי אבות, במרכזי יום, במסגרות של נוער במצוקה. הם מנחים סדנאות וקורסים לצוותים רפואיים ופארה רפואיים. חלק גדול מהמימון נתרם על ידי הפדרציה של יהודי ניו יורק (UJA) שבחרו לפתח את התחום בארץ לרווחת תושביה כולם.
להקשיב לאדם ולהתבונן במהות שלו, ברצונותיו, חלומותיו ומקורות הכוח שלו
הליווי הרוחני מנכיח את הצרכים הרוחניים של האדם: חיפוש משמעות, שייכות וחיבור, זהות, אמונה,כבוד (dignity), תקווה, הודיה, צמיחה והתפתחות, חירות, ומסייע במציאת מקורות כוח בהתמודדות הקשה עם הבלתי ניתן לשליטה, עם הבדידות, הכאב, מתוך שאיפה למצוא רגעים של שלווה ושלום.דרכי העבודה של הליווי הרוחני מגוונים: נוכחות, הקשבה, תפילה, שירה, ברכה, מדיטציה, נשימה, קריאה ולימוד ממקורות רוחניים. התפילה כצורך אנושי המבטא תקווה, חוצה גבולות של אמונה, מנהגים ותרבויות.
הליווי הרוחני מסייע לחולים לקראת סוף החיים ובני משפחותיהם להיפרד ולהחזיק בתקווה בו זמנית: תקווה לנס, תקווה שלא יכאב, תקווה לסיום הסבל. בכך אנו מקלים, ולו במעט, על הכאב והסבל.
המלווה הרוחני נכנס למפגש ללא אג'נדה. תפקידו להקשיב לאדם ולהתבונן במהות שלו, ברצונותיו, חלומותיו ומקורות הכוח שלו. כל אחד מהמטפלים עוסק גם בליווי רוחני. הרופא שמקשיב לחולה, האחות שמחזיקה את ידו, הפסיכולוגים, העובדות הסוציאליות שמטפלות בנפשם ובצרכיהם הרבים. המלווים הרוחניים עוסקים רק בזה.
עבודת הצוות ושיתוף הפעולה בין המקצועות הטיפוליים לבין הליווי הרוחני שאיננו טיפול, מאפשרים התייחסות רחבה למכלול צרכי החולה - גישה טיפולית המשפרת את איכות החיים של חולים ובני משפחותיהם על ידי טיפול בכאב ובבעיות אחרות, גופניות, נפשיות ורוחניות.
מקצוע הליווי הרוחני מהווה חלק חשוב בשמירה על איכות חייו של החולה ומשפחתו. בשיח על הזכות לחיות ולמות בכבוד, מתקיימת גם רוח האדם, אותה מחזקים המלווים הרוחניים.
כחלק מהתפתחות המקצוע בארץ קמה עמותת המלווים הרוחניים בישראל שמטרתה לקדם את המקצוע, להחיל קריטריונים להכשרה ולתכניות הלימוד ולפעול להכללתו במקצועות הבריאות בישראל בדומה למדינות רבות אחרות.
"את הרוח הגבית שלי, את יודעת מי אני ומי הייתי, בזכותך גם האנשים פה בבית האבות ידעו"
על קיום המקצוע הזה נודע לי בעקבות מחלה קשה של בן משפחה בארה"ב וספר שאחותי שלחה לי: "המוות חשוב לחיים" של דר' אליזבת קובלר רוס. עד אז הנושא היה רחוק מחיי. עסקתי במשחק בתיאטרון 25 שנה. שיחקתי בהבימה, הקאמרי, באר שבע, בית ליסין, תיאטרון ילדים ונוער, הקמתי משפחה. אמנם הקושי עם התיאטרון הלך והתגבר עם השנים.
מחזקת אותה ומאפשרת לה להרגיש חלק מהמין האנושי
הדרך "לתחזק" קריירה, המחיר שהמשפחה משלמת, העיסוק המתמיד באגו, הפחיתו את אהבתי למקצוע ולדרך. תמיד חיפשתי "עוד משהו" לא ידעתי בדיוק מהו עד היום שפתחתי את עיתון הבוקר וראיתי מאמר על עמותת "ברוח" מבית החולים שערי צדק הפועלת בתחום הליווי הרוחני והזכיר את ספרה הידוע של קובלר רוס.
משם הדרך היתה פשוטה. נתתי ללב להוביל אותי. כל מפגש הרגיש נכון: הכניסה למחלקה האונקולוגית שבה נערך ראיון הקבלה למסלול הלימודים. לימודי הליווי הרוחני היו גם מפגש עבורי, חילונית, דור שלישי מנהלל, ניו יורק ותל אביב, עם העולם היהודי. היכולת של המורות שלי להכיל גם את העולם שלי אפשרה את המפגש המרתק ופתחו את דלתות הליווי הרוחני בפני. אותה הכלה מלווה אותי בכל מפגש שאני עורכת.
"את הרוח הגבית שלי" אמרה לי חולה, "את יודעת מי אני ומי הייתי, בזכותך גם האנשים פה בבית האבות ידעו" אמרה דיירת בגאווה. כשאני יושבת עם ס' בת הארבעים, שרגליה נקטעו בגלל מחלת עורקים במרפסת חדרה, מקשיבה לסיפור האהבה שלה לילדיה ומכבדת אותה כפי שהיא עם חולשותיה, אני מחזקת אותה ומאפשרת לה להרגיש חלק מהמין האנושי.
במפגש עם הלום קרב ממלחמת יום כיפור, בודד וערירי, בחג החנוכה, אנחנו מבקשים שימצא לו אור קטן. העובדה שיש מישהו שמבקש יחד אתו, שמקבל אותו כפי שהוא, מפיגה במעט את הבדידות שהוא חי בה. הרגעים האלה, הניסים הקטנים של הליווי הרוחני, נאספים לנס הקטן שלי במציאת הדרך הזאת.
- מירב גרי כהן היא מלווה רוחנית במרכז הרפואי שיבא ויו"ר משותף של העמותה לליווי רוחני בישראל.
לפנייה לכתב/ת 
