עם מכבי ת"א הזו אפשר להזדהות, ירושלים כמו קבוצה משנות ה-70
מ-12 שחקני יורוליג נשארו לצהובים חמישה זרים סולידיים וחמישה ישראלים טובים - סגל מחובר ויעיל. השימוש בסטודמאייר הופך להיות האופציה הראשונה בהפועל ירושלים ומתיש את יריבותיה. עידו אשד מסכם את חצאי הגמר
הקבוצה הכי מעניינת בחצי הגמר היתה מכבי אשדוד. לראות את יפתח זיו מעיף אליי אופ במתפרצת לדאנק אדיר של בן אלטיט זו חווית כדורסל ישראלי מרוממת לב. לראות את פרסטון נואלס וג'קי קרמייקל, שכבר מכירים את הליגה שלנו מנס ציונה וראשל"צ, חוזרים לשחק אצלנו ומרימים את הקבוצה שלהם לגובה חדש, מזכיר לי כמה נכון לייצר המשכיות בבחירת הזרים.
לראות את מאיר טפירו מנווט קבוצה חדשה, בעוצמה ונחישות, ולהבין כמה הוא תורם לשחקנים שלו מהניסיון שלו במעמדים כאלה, זה כבר מרגש. החוכמה היא להתעלות בזמן הנכון ואשדוד עשתה את זה באופן מושלם. לא ויתרה למכבי, חזרה כל פעם למשחק, ואף עמדה בקצב המאוד מהיר שהכתיבה מכבי. בסופו של דבר, רק הכישרון העדיף של מכבי ניצח, ובהפרש מזערי. אשדוד וטפירו יכולים להיות מאוד גאים.
הקבוצה המשתפרת של חצי הגמר היתה מכבי תל אביב. היא נראית טוב יותר בזירה המקומית בזכות החוק הרוסי ומיעוט הזרים שמשחקים במסגרת הזו. מ-12 שחקני היורוליג נשארו למכבי חמישה זרים סולידיים, אחד בכל עמדה, וחמישה ישראלים טובים שמשלימים סגל מדויק, מחובר, יעיל, בעל היררכיה ורוטציה מדויקים.
מכבי מגוונת ומסוכנת התקפית, אבל עדיין מחוררת ולא מסודרת הגנתית. אחרי הרבה זמן, ראינו מכבי בעלת כח הרתעה מסוים, שנלחמת באמת על כל כדור, נאבקת מתחת לסלים באופן פיזי ואגרסיבי, ומראה שלתואר מקומי יש משמעות אמיתית עבורה. לקבוצה שמשחקת באירופה קשה להתחבר, וטוב יעשה המועדון אם יתעקש להמשיך לשחק באותה רוטציה ואותו הרכב גם באירופה.
לקבוצה כזו הקהל יכול להתחבר, ואיתה האוהדים יכולים להזדהות, בלי קשר לרמת הכדורסל. נראה שהחוליה החלשה היא דווקא על הקווים, בוודאי אחרי שהמאמן טוען שמכבי אינה פייבוריטית מול אשדוד, עם תקציב הגדול בערך פי 15. החיבוקים בין שחקני שתי הקבוצות אחרי המשחק היוו עדות להערכה ההדדית על המאמץ, והכבוד למשחק ולמעמד.
הקבוצה שהוציאה מעצמה הכי הרבה בחצי הגמר היתה חולון. ראשית, היא הוציאה הכי הרבה אוהדים מהבית, שהוציאו הכי הרבה כסף ועבודה על ציוד עידוד. תעודת כבוד לקהל אדיר שממש אוהב את הקבוצה שלו בדרך נכונה וספורטיבית.
אם נהיה כנים, המשחק השני היה אמור להסתיים ב-20 הפרש קל לירושלים. חולון, ללא קאליף וואייט ויבזורי, עם זר מחליף שהגיע שלשום, ועם נחיתות ממשית בצבע, לא אמורה לנצח את ירושלים בפעם השלישית. אבל, הניהול הטקטי המדויק של דן שמיר והמשחק האחראי של כל הקבוצה, איפשר לחולון להישאר צמודה 38 דקות.
שחקני חולון הביאו סלים מהיקב והגורן, שמו יד מול כל זריקה אדומה, קפצו על כל כדור, דאגו לקצב איטי שמתאים להם ואפילו הובילו בהפסקה. אבל חולון היא קבוצה שההתקפה שלה בנויה על אחוזי הקליעה מרחוק ועם 1-16 מהשלוש ו-59 נקודות ב-40 דקות, חולון לא תנצח באף משחק. היה לה רק אטקינס אחד מתחת לסל, שהיה נפלא, אבל נבלע תחת המטריה של אמארה הגדול. ועדיין, כבוד למנוצחים.
הקבוצה שהכי עשתה את שלה וכנראה גם תעשה את שלה בגמר היא הפועל ירושלים. השינוי שמתרחש בה במהלך העונה מתרכז באמארה סטודומאייר. בתחילה זו היתה הקבוצה של
ג'ראלס ודייסון, קבוצת ראן אנד בלאגן עם הפגזות מרחוק ומשחק סוליסטי של הגארדים.
בשבועות האחרונים ירושלים נראית כמו קבוצת כדורסל של שנות ה-70, עוד לפני שהגיע קו השלוש. השימוש באיש הגדול הופך להיות האופציה הראשונה והמועדפת, ולמרות שעדיין אין תנועה סביבו והוא לא מוציא החוצה כמעט אף כדור, זה מאפשר לירושלים להתיש את היריבות, למלא אותן בעבירות, ולשלוט בקצב המשחק לכל אורכו.
אחוזי הקליעה המחפירים משלוש גם של הירושלמים (3-21), רק מראים שהיא עוד לא הפנימה את השינוי שמתחולל בה. בדקות שסטודומאייר היה על המגרש ירושלים הוליכה ב-17 הפרש, וחולון לא התאימה את עצמה ולא סגרה אותו בדאבל אפ. וכרגיל במעמדים כאלה נדרש אקס פקטור. הפעם זה היה קינזי ברבע שלישי מהסרטים. רמה בינונית, מלחמה חריפה, מתח ועצבים, גמר שמבטיח ועלול גם לקיים. יותר מזה אנחנו לא צריכים.
לפנייה לכתב/ת 
