במקום לתת עונש, תסבירו להם מה הם עשו

בשיתוף פרס רקנאטי-קופ-רש"י

מה קורה למורה מנוסה שמגיעה לעבוד בפעם הראשונה עם ילדים בעלי הפרעות התנהגות? בלבול, חרדה, מתח, פחד, שמחה, אושר, התמודדות מקצועית שונה ומאתגרת, אי ודאות, רגעים קטנים, רצון לברוח, רצון להישאר. אבל בגדול - בתוך כל הכאוס והקשיים, ישנה חשיבה מתמדת כיצד אפשר לעזור, לסייע, ללמד את אותם ילדים להתמודד עם הקשיים, לווסת את התנהגותם ולהצליח לפתח את שליטתם העצמית.

(צילום: shutterstock)

מנקודת מבטי האישית, בהשעיה ללא תהליך, אין תועלת. השעיה איננה מובילה לשינוי אלא גורמת לתחושת דחייה אצל התלמיד ומשפחתו (ומכאן התסכול על המערכת רק עולה....), אי הנחת שנגרמה לי בכל פעם שהייתי מעורבת בתהליך החשיבה לפני השעיית תלמיד, לא נתנה לי מנוח.

באותן שנים הייתי גם שותפה בצוות ניהול והובלתי צוות מומחה שעסק בתחום ההתנהגותי. לפי סקר שערכנו בבי"ס לפני הפעלת היוזמה הסתבר, כצפוי, שהתלמידים המושעים ברוב הפעמים מעבירים זמנם מול המחשב או הטלוויזיה, "זוכים לעונש" מגוחך או מוגזם בביתם, ובמקרים אחרים אף משוטטים ברחובות חשופים להסתבכויות וסיכונים.

בשנת 2003 יצאתי לשבתון, זמן טוב להרהורים והבשלת רעיונות. מתוך הכרה רחבה של המערכת הבית ספרית, התוכנית ההתנהגותית הקיימת ואי הנחת שנוצרה בתוכי, עלתה השאלה: איך להפוך את תהליך ההשעיה למשמעותי ומקדם?

אין תועלת בהשעיה

הרעיון של השעיה תוך בית-ספרית קפץ לראשי לאחר שנחשפתי ל"חדרי עונש" למיניהם בבתי ספר אחרים. הרעיון שתפס מקום במוחי, שעונש ההשעיה יהפוך להיות חלק מהתהליך החינוכי/ שיקומי, תהליך מלווה במבוגר משמעותי, תהליך המאפשר הבנה ותיקון. התובנות האלו היוו את ה"דלק" להנעת היוזמה.

כצעד ראשון אספתי קומץ עמיתים מבי"ס ובדקתי מולם את היתכנות הרעיון, ההתלהבות שלהם וההתגייסות לעזרה מלאה אותי במרץ לעבור לשלב מימוש היוזמה.

בחשיבה ממוקדת תוך התלהבות ותשוקה, גיבשנו עקרונות פעולה עליהם יושתת התהליך. עמדו בפנינו שאלות כמו: איך יראה מרחב ההשעיה, כיצד יעוצב, מי יגיע לשם, איך יראה התהליך, כיצד הוא ימשיך, איך נשנה את עמדת הצוות מפעולה המתבססת על ענישה לפעולה מבוססת תיקון? – ועוד.

מתוך ההבנה שכדי לשפר את השליטה בהתנהגות צריך להקצות זמן וכוונה הן של התלמיד והן של המבוגר המלווה, פיתחנו את הרעיון לכדי יוזמה ברורה - כיתת "מחשבה שנייה" – אלטרנטיבה תוך בית ספרית להשעיה, מרחב רגוע המאפשר התבוננות על מה שהיה (מופע התנהגות חריג), זיהוי ובנייה של תגובות אפשריות בעתיד , מתן תקווה להמשך ותיקון המעשה ככל הניתן.

אלטרנטיבה זו מציעה פעילות מתקנת המחזקת את השליטה העצמית והצמיחה הרגשית של התלמיד. אלטרנטיבה המבוססת על תהליך תיקון הבא ללמד שהידיים אשר פגעו/ הרסו, הפה אשר קילל/ ירק, יכולים גם לתקן.

עם יוזמה כמעט מבושלת ובעירה פנימית לממש אותה, פניתי למנהלת ביה"ס דאז, שמחה הלוי, והעברתי גם אליה את ההתלהבות. ביחד הצגנו בהתלהבות כפולה את הרעיון למפקחת חינוך המיוחד דאז, חיה שגיא, וקבלנו אישור ותקן להפעלת הכיתה המיוחדת –"כיתת מחשבה שנייה".

(צילום: shutterstock)

מחשבה שנייה, מחשבה אחרת

בספטמבר 2004 נפתחה הכיתה. לאחר העמקת ההיכרות של הצוות עם הכיתה והכנסת הרעיון והתהליך לתפיסה ההתנהגותית בבית הספר והסבר עמוק לתלמידים ולהורים, נפתחה הכיתה והחלה את צעדיה הראשונים. לשמחתי הרבה מהר מאוד התחלתי לשמוע מפי התלמידים "מחר אני אצלך לכל היום...." - משמע התלמיד כבר הבין שהתנהגותו החריגה תקבל תגובה – לא תמיד הם צדקו, אבל לרוב כן.

"מחשבה שנייה" מביאה גישה שונה להתערבות מול מופעי התנהגות חריגים, גישה שונה מול התלמיד וגישה שונה בתוך הצוות. נעשה מעבר תפיסתי מחשיבה ליניארית של "עונש-תגובה" לתפיסה מבוססת "תהליך-מודעות-תיקון".

מעבר תפיסתי מצריך חשיפה ולמידה, עוד לפני תחילת שנת הלימודים חשפנו את הצוות למהות ולדרכי העבודה בכיתת "מחשבה שנייה", להורים הכרנו את התכנית ביום ההורים ראשון.

בחודשים הראשונים מרב האנרגיה הושקעה בתיווך הרעיון והמסר שבבסיס היוזמה. תהליך ההטמעה השנתי בקרב צוות בית הספר לווה בישיבות מליאה ובפגישות אישיות עם צוות המורים ואף היווה מקום לקשיים ושאלות לעלות ולצוף, איך הילד יבין אם לא יקבל עונש, למה מגיע לו אחרי התנהגות כזו להיות במקום שקט - זה לא פרס? למה מותר לתלמיד לבחור פעילות? איך נראות ההפסקות בכיתה כזו?

דיאלוג פתוח ומתמשך בין הצוות היוזם והמפעיל ובין כלל צוות בי"ס היווה (ומהווה) גשר בין המתרחש במחשבה שנייה ובין הטמעת תפיסת התיקון כחלק מהתפיסה הבית ספרית. תחושת ההצלחה והידיעה שהיוזמה משמעותית באה לידי ביטוי בדבריה של מחנכת חדשה "מה, לא תמיד הייתה פה מחשבה שנייה, מה עשיתם קודם?"

(צילום: shutterstock)

הפעלתי את היוזמה ביחד עם מישל הרמן - צוות מחשבה שנייה, במשך 6 שנים, ולשמחתי הרבה גם לאחר שפרשנו מבית הספר הכיתה ממשיכה לפעול ולהתפתח בזכות ההכרה של בית הספר בחשיבותה.

אני מאמינה כי כל בית ספר שיאמץ לעצמו, בהתאמה אישית, מסגרת דומה לטיפולי במופעי התנהגות חריגה, ויהפוך את העונש לתהליך תיקון משמעותי וחלק מהתפיסה הבית ספרית, ירוויח!

מאז זכייתי בפרס רקאנטי-קופ-רש"י למורה היזם בשנת 2009 נפתחו 2 כיתות דומות.

• יפעת שדה היא מנחה חינוכית
  

אם אתם מכירים מורים ו/או עובדים סוציאלים שפועלים ללא חת לעשיית שינוי, אם אתם מורים או עובדים סוציאלים שרוצים להפיץ את הבשורה לשינוי, זה הזמן להירשם .

בשיתוף פרס רקנאטי-קופ-רש"י למורה היזם לעו"ס היזם