ענף חבוט

יום ראשון האחרון, משחק הזוגות המכריע בטאלינק טניס סנטר באסטוניה. ההזדמנות האחרונה של יוליה גלושקו ושלי קרוליצקי להציל את נבחרת הפדרציה של ישראל מצניחה לבית האירופי־אפריקאי מספר 2. מולן ניצב הזוג מגיאורגיה: אוקסנה קלאשניקובה ממרומי המקום ה־846 בעולם ולצידה אקטרינה גורגודזה המדורגת 325. זה נגמר בהפסד מביך, כמו כל המפגשים של נבחרת הנשים במשחקים באסטוניה.

מי חשב לפני תשע שנים שלכאן יידרדר הטניס הישראלי. ב־2008 עוד ביקרו כאן מריה שראפובה ונבחרת רוסיה, כשישראל אירחה ברמה"ש את המפגש ברבע גמר הבית העולמי. ממקום מכובד בין שמונה הנבחרות הכי טובות שיש הידרדרו השחקניות הישראליות לרגע השחור לפני שלושה ימים. לראשונה זה 18 שנה, הנבחרת הידרדרה לבית האזורי המשני, ותמצא עצמה משחקת מול אימפריות כמו מצרים ולוקסמבורג.

ירדה דרג עם נבחרת הפדרציה. גלושקו(צילום: ניר קידר, איגוד הטניס)

ההשפלה של נבחרת הפדרציה היא המשך ישיר להתרסקות נבחרת הדייויס שבוע קודם לכן: תבוסה 5:0 בפורטוגל ששלחה אותה למפגש הישרדות בבית האירופי הבכיר. דודי סלע לא הצליח להרים אותה, אמיר וינטרוב הפצוע לא שיחק, וישי עוליאל בן ה־17 עדיין טירון. כל כך רחוק מהנבחרת שעשתה את הדרך לחצי גמר הבית העולמי ב־2009.

הישגי הנבחרות לא בהכרח מעידים על איכות. למרות שהצליח מדי פעם להצמיח כישרונות והצלחות נקודתיות, הטניס הישראלי מעולם לא עמד בקדמת הבמה העולמית. ובכל זאת, היום יותר מתמיד, נראה שהטניס המקומי במשבר עמוק. מספיק להביט בדירוג העולמי כדי להבין את זה.

דודי סלע (72 בעולם) הוא היחיד בגברים שמדורג בטופ־200, ואחרי אמיר וינטרוב (236) צריך לנדוד אל מעבר למקום ה־400 כדי למצוא את הנציג הישראלי הבא, עידן לשם (403). יתר תשעת השחקנים שמייצגים את טניס הגברים ב־1,000 הראשונים בעולם משתרכים מאחור. עם כל הכבוד לפוטנציאל של עוליאל, זה לא מספיק.

גם הגברים התרסקו בדייויס. סלע(אלכס גולדנשטיין, איגוד הטניס)

המצב בנשים חמור הרבה יותר. יוליה גלושקו, שהייתה אמורה לרשת את שחר פאר, הידרדרה למקום ה־189 וכבר לא הישגית. חוץ ממנה, יש שלוש טניסאיות בלבד באלפייה הראשונה - דניז חזניוק (246), ולאדה אקשיברובה (451) וקרן שלמה (883) שכמעט לא משחקת.

דודי סלע כבר התבטא כי הטניס הגיע לשפל המדרגה, ואמר כי בעבר היו הרבה יותר ישראלים בטופ־300 וכי ההישגיות של הצעירים נמוכה מאוד. גם שחר פאר, שעדיין לא הכריזה רשמית על פרישה, סיפרה בעבר כי מדינות בעלות אוכלוסייה דומה לזו של ישראל מצליחות יותר בזכות טיפוח נכון של שחקנים.

איך הגענו למצב הזה? מדוע איגוד עם תקציב מכובד (11 מיליון שקל, מהגבוהים בענפים האולימפיים) לא מצליח לייצר יותר כישרון והצלחות? ומה צריך לעשות כדי לשפר את מצבו של הטניס הישראלי?

"ספורט לעשירים"

"היו מערכות שלא פעלו בצורה מושלמת, גם בגלל מלחמות בין האיגוד לבין מרכזי הטניס, שנפסקו לפני שלוש־ארבע שנים. הייתה הקצאת משאבים לא נכונה", מסביר מנכ"ל האיגוד שלמה גליקשטיין. "המצב השתפר, השקענו במאמנים. אני דווקא מסתכל על הדור הבא ואופטימי, יש את עידן לשם, ישי עוליאל ועוד כמה צעירים כישרוניים".

"שחקנים היום פחות ממושמעים". גליקשטיין(צילום: אורן אהרוני)

אבל למרות שהוא מנסה לשדר שיש תקווה, גם גליקשטיין מכיר במצב העגום. הוא מפנה את האצבע המאשימה דווקא לשחקנים הצעירים. "החומר הקיים הוא לא כמו בעבר", הוא טוען. "שחקנים היום פחות ממושמעים, פחות עובדים קשה, פחות מחויבים, מעגלים פינות. זו בעיה של הספורט הישראלי כולו, עצלנות. איכות השחקנים לא מספקת. הרי מי שטוב יגיע לאן שהוא צריך בזכות אופי וכישרון, בלי קשר למערכת.

"יש גם פחות בנות שמשחקות טניס, חמישית מהבנים. יש להן נטייה גדולה יותר לפרוש. יש פה בעיה לא פשוטה, כי תותחית כמו שחר פאר פרשה, גלושקו מדשדשת וחזניוק מנסה. אנחנו כמערכת מנסים לסייע כמה שיותר".

גליקשטיין מצביע על נקודה חשובה: מדובר בספורט של הצלחות אישיות, ופחות של פסי ייצור כמו בכדורגל. ובכל זאת, אפילו במדינות מתקדמות שסובלות לעיתים מתקופות יובש, עדיין יש חשיבות למערכת. בישראל היא לא מספקת.

נקודת האור. עוליאל(צילום: רויטרס)

הסיבות רבות: תקציבים, בריחת מוחות (כמו המאמן דדי יעקב שעזב לקנדה), תגמול לא הולם למאמנים, מועדונים שמתמקדים בכמות של ילדים ולא באיכות הישגית, וגם העובדה שיש כאן רק שני מגרשי חימר (ברמה"ש ובהרצליה) שמהווים משטח נוח יותר ללימוד. "טניס הוא ספורט לעשירים", מסביר טירן בוקובזה מרמלה, אחד מאנשי הטניס הבולטים בישראל, שהצליח לגדל שחקן מבטיח כמו ישי עוליאל.

תקציב האיגוד, כאמור, אינו מבוטל, ומבוסס על תמיכות רשמיות יחד עם איסוף כספים עצמאי, ספונסרים, דמי חבר ודמי השתתפות בתחרויות השונות. עם זאת, גליקשטיין טוען כי "אנחנו צריכים לפחות עוד 25 אחוז תקציב כדי שנוכל לעשות דברים טובים יותר".

הנה דוגמה מה אפשר לעשות כשיש כסף. אחת הבשורות החשובות בטניס הישראלי היא התרומה של איש העסקים הבריטי דייויד קופר. בלעדיו ייתכן שגם עוליאל לא היה עושה את הפריצה. הכישרון הצעיר מקבל ממנו מעטפת של 250 אלף דולר בשנה, שכוללת את שכר המאמן, טיסות, מחנות אימון, שהות בבתי מלון ועוד. קופר הקים קבוצת מצטיינים ומזרים לה משאבים רבים.

מאמן את הדור הצעיר. מנסדורף(צילום: אורן אהרוני)

לאיגוד אין את היכולות האלו, אבל הוא בהחלט יכול ללמוד משהו מאיגוד הג'ודו, הענף האולימפי המצליח בישראל, שתקציבו שודרג לאחרונה ל־15 מיליון שקל לאור הצלחותיו באולימפיאדת ריו. היו"ר משה פונטי החליט למקד משאבים רבים בצמרת הפירמידה כדי להביא הישגים, גם אם זה בא על חשבון מספר הספורטאים.

בטניס המצב הפוך: באיגוד רשומים אלפי ספורטאים, אבל תחת ההגדרה "טניסאים פעילים", שעומדים בקריטריונים כמו השתתפות במספר תחרויות מסוים, אין מספיק שחקנים, כ־3,000 בלבד. במועדונים רבים יש שניים עד ארבעה מגרשים, וראשיהם מעדיפים לדחוס בהם כמה שיותר ילדים כדי לנפח את הקופה. על עמידה בדרישות לגידול טניסאי הישגי - מגרש לשני ילדים בלבד - אין מה לדבר. "אנחנו צריכים להגיע לפי חמישה שחקנים פעילים", אומר גליקשטיין.

במסגרת הניסיון לטפח את הדור הבא, באיגוד הקימו נבחרות צעירות שפועלות מתחת לאלו של הבוגרים והבוגרות, שם הטניסאים מתאמנים פעם בשבוע אצל עמוס מנסדורף, שלמה צורף וציפי אובזילר. במקביל, אנדי רם הקים פרויקט עצמאי על שם אביו עמי ז"ל לטיפוח עילויי טניס.

הקים פרויקט עצמאי. רם(צילום: עוז מועלם)

"פתחתי קרן שיש בה כמה מאות אלפי שקלים, וברגע שרואים אותי, כמו שרואים את אריק זאבי על המזרון, זה נותן להם מוטיבציה וקצב אחר" מספר רם. "הצעתי לאיגוד להקים, והם לא רצו. מרכז הטניס ברמה"ש הרים את הכפפה. אני זוכר שאבא שלי היה חוזר הביתה והייתי רואה את התסכול על הפנים שלו, אחרי שלא השיג תקצוב לטיסות שלי, זה היה מוריד גם אותי. לקחתי קבוצה של עשרה שחקנים הכי טובים מכל מרכזי הטניס בארץ, ואני מגיע בהתנדבות פעם בשבוע יחד עם רונן מורלי. מימנתי מהכסף שלי מאמנים וספורטאים לאליפות העולם. זה הבייבי שלי".

איכות המאמנים היא בעיה חמורה לא פחות. הקורסים שהם נדרשים לעבור נחשבים ארוכים עד כדי כך שהם מרתיעים אנשים טובים. קורס מדריכים דורש 180 שעות לימוד, קורס מאמנים - 500 שעות. מי שכבר בחר לעבור אותם יצטרך להסתפק בשכר נמוך למדי של 4,000־5,000 שקל ברוטו בחודש לחמש שעות עבודה ביום. מאמנים רבים נאלצים לקחת עבודות נוספות, אחרים מגיעים למגרש האימונים בלי חשק. באיגוד הטניס מתכוונים להקל בדרישות הקורסים, אבל כשהשכר לא מתגמל – לא בטוח שזה יספיק.

באיגוד מסבירים כי אין הבדל מהותי בהשקעה בין הבנים לבנות, כשהשחקנים הבכירים זוכים לתמיכה של 100 אלף שקל בשנה. מצד שני, הבנים נהנים יותר מריבוי תחרויות מקצועניות בארץ ("פיוצ'רים"), דבר שלא היה בדורות קודמים. הסיבה לכך היא שמימון חלק ניכר מהתחרויות האלו מגיע מכיסיהם של הורי השחקנים. אצל הבנות יש פחות שחקניות תחרותיות, ולכן אין הורים שנושאים בנטל הכספי. וכך, אצל הבנים התקיימו בשנה שעברה יותר טורנירים כאלה.

עוליאל בגמר אליפות אוסטרליה(צילום: Getty Images)

המודל הרמלאי

אבל יש גם סיפורי הצלחה, כמו המועדון ברמלה בניהולו של טירן בוקובזה. אליפויות, גביעים וכישרון ענק שצמח בו. ישי עוליאל לא הגיע ממשפחה עשירה כמו זו של פאר, ולא זכה מיד לספונסר. הוא היה צריך את ההשקעה של המועדון.

איך הם עושים את זה? רמלה היא אימפריית טניס במונחים מקומיים כי יש בה עשרה מגרשים. בניגוד למועדונים אחרים, היא יכולה להתמקד בטניסאים הישגיים. "מועדונים מעדיפים טניסאים מתחילים, לדחוס 20 מהם בשעה, כי יש להם רק שניים־שלושה מגרשים", מסביר בוקובזה.

ההשקעה ברמלה מתחילה בשחקנים הצעירים ביותר, עם עלות של 180 שקל בחודש לחוג טניס, בהשוואה ל־320 שקל במקומות אחרים. מצטיינים בגילאים מתקדמים מקבלים

 הרבה יותר: עשר שעות אימון שבועיות ועוד שעתיים של אימון כושר. ועוד לא דיברנו על ציוד כמו נעליים, בגדים ומחבטים. הם משלמים על זה 450 שקל אם הם תושבי העיר (בזכות סבסוד של העירייה), ו־980 שקל אם הם מגיעים מבחוץ. במועדונים אחרים יצטרכו הטניסאים – כלומר, ההורים שלהם – לשלם על התענוג הזה 2,500 שקל בחודש.

השלב הבא הוא נסיעות לטורנירים בינלאומיים. כל מסע כזה עולה 5,000־10,000 דולר, כולל מאמן, בתי מלון וטיסות, לעיתים גם השכרת רכב. כאן המועדון נכנס לתמונה רק בשלב מאוחר יותר, ושולח את המצטיינים באמת לחו"ל על חשבונו.

בוקובזה נזכר שלקראת הטיסה הראשונה של עוליאל לאליפות העולם לגילאי עשר, הוא גייס כספים כדי לממן אותה. "פשוט ביקשתי נדבות, היינו צריכים 2,500 שקל בשביל הטיסה", הוא מספר. היום, ללא תמיכת דייויד קופר ועיריית רמלה, עוליאל (נמצא שמונה חודשים בשנה מחוץ לביתו) ומשפחתו לא היו עומדים בעלויות האלו. במשפחת פאר, למשל, סיפרו בעבר כי עונת משחקים עלתה להם 250 אלף דולר.

"הטניס שלנו הלך אחורה בשנים האחרונות", מסביר בוקובזה. "אחת הסיבות היא שסירסו את המאמנים. מי שהיה אמור להיות הצלחה, נובל. רמת האימון בארץ נמוכה למדי, אין תורת אימון אחידה שיוצאת מהאיגוד, והנבחרות שהוקמו עכשיו מנוכרות. לאיגוד אין מטרה מוגדרת, לא יודעים מה התפקיד שלו".