החתן אתאיסט, הדוד-הרב יחרים את החתונה
הבן לא מעוניין בטקס חתונה דתי, והדוד שהוסמך כרב טוען שיש לו בעיה הלכתית להגיע למעמד כזה. האמנם?
שאלה
בני עומד להתחתן. מכיוון שהוא אתאיסט ואינו מעוניין בחתונה רבנית כלשהי, הוא יתחתן בפראג בנישואין אזרחיים , ואחר כך יערוך מסיבת חתונה בארץ, עם טקס חילוני.
אחותי וגיסי דתיים. גיסי - שהוסמך בעבר לרב - מסרב להגיע ואומר שאינו יכול מבחינה הלכתית להשתתף במעמד כזה (למרות שהוזמן כאורח, ואין לו שום תפקיד באירוע). האם זה נכון? (רותי ג').
<< לכל השו"תים במדור החדשו"ת >>
תשובה
שאלת ההשתתפות בטקס נישואין החורג מהמקובל בישראל, מתמצתת היטב את הקונפליקט המסובך בו מצויים יהודים שומרי מצוות החיים בחברה שאיננה כזו. היא מעמידה זה מול זה את הערך הדתי והערך המשפחתי, ושניהם בלי ספק בעלי חשיבות מדרגה ראשונה. לפני שאציע פתרון לקונפליקט זה, ברצוני לעמוד על החשיבות של טקס הנישואין המסורתי, ועל הבעיה ההלכתית שעומדת על הפרק.
טקס הנישואין הנו בעל מעמד חשוב ביותר בעם ישראל, וזאת בראש ובראשונה בשל חשיבותם של חיי הנישואים. במסורת היהודית מוסד הנישואים איננו רק אמצעי מעשי ליצירת מסגרת חיים נוחה ומועילה, אלא הוא מצע ליישום חיים אידיאליים שיש בהם קדושה, ואשר מהווים דרך למימוש עבודת ה', ולהגשמת ערכיה של תורת ישראל.
על כך אמרו חכמים כי "איש ואשה שזכו – שכינה ביניהם". ולמרות שמעיקר הדין לא היה צורך בטקסיות רבה עם הכניסה לחיי הנישואים, התקבלו בכל קהילות ישראל מנהגים שונים שהפכו את הטקס לאירוע מרומם שמכיל ברכות מיוחדות, נעשה בפומבי, במעמד של מניין לפחות - ומנוהל על ידי מנהיג רוחני.
בטקס זה בני הזוג אינם מבצעים רק פעולה אישית של שינוי סטטוס, כי אם מתחברים לשלשלת הדורות של עם ישראל, שבה בני כל דור החלו את דרכם באותן ברכות ותחת אותה חופה.
לאור זאת, אנו מוצאים שטקס הנישואין נתפס בקרב חכמי הדורות כבעל קווי דמיון רבים למעמד הר סיני, וכל המשמח חתן וכלה בחתונה יהודית, כאילו בנה חורבה מחורבות ירושלים, זאת משום שהזוג הבא בברית הנישואים - יוצר המשכיות למעמד מתן תורה, ומהווה חולייה בשרשרת הדורות של עם ישראל, המובילה אל בניין ירושלים והגאולה השלמה.
אין אפוא כל ספק במעמדו הרם של טקס נישואין שנעשה כהלכה, וברור שיש בעייתיות רבה בעריכת טקס חילוני שלא מתקיימות בו הדרישות ההלכתיות, כגון: עדים כשרים, כתובה כהלכתה, אמירת הברכות ועוד.
יש פשרה
עד כאן דיברנו על היבטים רעיוניים. אולם קרובי המשפחה שממאנים להגיע לאירוע החתונה של בנך, טענו שהדבר איננו אפשרי מבחינה הלכתית, ולא רק מעיק ומפריע מבחינה רעיונית. דומני שקשה לדבר על איסור הלכתי גמור בעניין זה. האיסור ההלכתי עלול לנבוע מכך שיש איסור "לחזק ידי עוברי עבירה", איסור שנגזר מהמצווה בתורה: "לפני עיוור לא תיתן מכשול" (ויקרא י"ט, י"ד).
אם הדודים של החתן היו מתבקשים ליטול חלק פעיל בטקס, היה מקום לומר שהדבר אסור, משום ששיתוף פעולה שכזה מעניק לגיטימציה, ונותן חיזוק ועידוד לעריכת טקסי חתונה בדרך החורגת מהמסורת היהודית. יתר על כן, עריכת טקס החתונה בדרך חילונית, מכילה מימד של התרסה כלפי מסורת ישראל, ובוודאי שיהודי שומר מצוות צריך להימנע משיתוף פעולה עם התרסה שכזו.
ברם, דודי החתן הוזמנו במקרה זה כאורחים, ולא כבעלי תפקיד בטקס, ומן הסתם היעדרם מהאירוע עלול לתרום להעמקה של קרע משפחתי שעלול להיווצר. לפיכך, יש לדעתי מקום להבחין בין נוכחות בטקס לבין השתתפות בחלק החברתי של האירוע.
הם יכולים להגיע לאחר סיום הטקס, ולהשתתף עם המשפחה במסיבה שלאחריו. בכך הם מגלים את רצונם לשמור על מרקם היחסים המשפחתיים, חרף ההבדלים שיש במשפחה בענייני אמונות ומנהגים - אך יחד עם זאת לשדר מסר של הסתייגות מהטקס החילוני.
בחברה היהודית המודרנית של זמננו, המורכבת מגישות רבות ומגוונות ביחס ליהדות, יש למצוא את האיזון הנכון בין עמידה על עקרונות, ובין ביצוע פשרות חיוניות המאפשרות את הקיום ביחד, באחווה. במקרה הזה, אני סבור שהדרך שהצעתי מהווה את שביל הזהב בין היעדרות מוחלטת, שעלולה להתפרש כהתנכרות למשפחה - ובין השתתפות מלאה, שיש בה משום התנכרות למסורת היהודית המקובלת (משיב: הרב רונן לוביץ, רבה של ניר עציון).
לפנייה לכתב/ת 
