"הרגע שהבנתי שאני צריכה לעזור לבתי"

יש לי בת מקסימה בת חמש וקצת. חגגנו לה יומולדת באוקטובר. היא נחשבת הקטנה בגן. התלבטתי אם להעלות אותה שנה הבאה לכתה א' או להשאיר אותה שנה נוספת בגן המעולה שבו היא נמצאת כבר שנתיים. התלבטתי מכיוון שנתקלתי בבעיות שהאירו לי כמה נורות אדומות קטנות מהבהבות כאלה שמתעוררות מדי פעם, כמו גלים שבאים והולכים.

בתור אחת שמטפלת ומאבחנת בקשיים של תינוקות אני אמורה לשים לב יותר לקשיים של הבת שלי, לא? ככה אומרים אבל לפעמים הסנדלר הולך יחף, בטח שזה קשור בבת שלך ובטח כשקשה להתמודד עם הקשיים שלה. ואולי העדפתי לטאטא מתחת לשטיח, לפחות עד שזה יהפוך להיות ממש בעיה.

לא אוהבת להתלכלך

הלכנו למרפאה בעיסוק בגיל מוקדם יותר מכיוון שגננת בגן אחר ראתה אצלה קצת קשיים במוטוריקה העדינה בגזירת מספרים. בטיפול לא נגענו בוויסות חושי. אני חושבת שהתחלתי לשים לב שמשהו חדש מפריע לה כשהיא פחות אהבה ללכלך את הידיים. אם היו מוציאים בגן חימר, שהוא חומר מלכלך או רטוב היא היתה נמנעת או ישר רצה לשטוף את הידיים כמו שצריך. אם השמלה שלך היתה מתלכלכת, אפילו טיפה, בכתם קטן שלא מפריע בדרך כלל, היא ישר ביקשה שיחליפו לה בגדים. אם היא הייתה מקבלת מכה היא כמעט אף פעם לא בכתה והתלוננה, אלא אם כן המכה היתה ממש חזקה

רצה לשטוף ידיים בכל הזדמנות(צילום: shutterstock)

בתור מטפלת הבחנתי בדברים האלה אך עדיין חיכיתי שהגננת תבוא ותעיר לי שוב על כמה דברים, אבל זה לא קרה. הייתי צריכה להתחיל לפעול בעצמי. ככלל, הייתי ממליצה להורים לא להתעלם מבעיות או חששות העולות מהתנהגות של ילדיהם, ולפעול למציאת פתרונות ותשובות ממקדות מאנשי מקצוע מוסמכים, ובעיקר להקשיב לאינטואיציה הפנימית שלכם. אתם מכירים את הילדים שלכם הכי טוב מכולם.

להתרגל לחול

התחלתי לקחת אותה לים כמה שיכולתי. בהתחלה היא לא אהבה את החול ונמנעה ממנו וגם את המים היא לא אהבה במיוחד. אבל לאט לאט היא התחילה להתרגל ולאהוב מאוד את הים את החול, וגם לשחק בארגז חול של הגן ולחזור כל יום עם נעלים מלאות בחול. יכולתי לסמן וי על המלחמה הזאת.

אבל זה עדיין לא נגמר. החורף התחיל ואיתו הגיעה ההתעסקות עם הבגדים. בחורף צריך להתלבש יותר, בשכבות עבות. וכאן התחילה מלחמה יומיומית שמתחילה בהתארגנות הבוקר ומסתיימת בהתארגנות הלילה. בגן הילדה בסדר גמור. הגננת לא אומרת מילה ולא רואה דבר.

לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

התחלתי לגעת בה במגעים עמוקים, חזקים שחודרים עמוק יותר את שכבת העור כדי שתרגיש יותר טוב את איברי גופה. זהו מגע שמרגיע מאוד ילדים עם קושי בוויסות חושי. ופה אני צריכה להבהיר שיש הרבה סוגים של ויסות חושי שיכולים לבוא לבד או להיות חלק מכמה נוספים. יש ויסות חושי, ויסות שמיעתי, ויסות קולי, ויסות רגשי ועוד.

הרגשתי שגילי מתמודדת עם ויסות חושי בלבד. לקחתי את המברשות שאיתם אני עובדת עם התינוקות בעבודה שלי והתחלתי לשפשף את גופה אחרי האמבטיה לפני שהתחלתי להלביש אותה. היום היא כבר לוקחת את המברשת ועושה לעצמה.

כשהסבלנות נגמרת

לקחתי אותה לחברה שהיא מרפאה בעיסוק שעזרה לי לקבל רעיונות נוספים שיכולים לעזור לגילי לשלוט בתחושה של חוסר הנוחות שהיא מרגישה כאשר היא צריכה לשים עליה בגדים. קניתי לה חולצות נעימות במיוחד מחנות בחו"ל וגרביים דקים ללא תפרים. גם את הפתקיות מהתחתונים ומהבגדים אני גוזרת. חוסר הנוחות הזה מתבטא בתחושה נוראית של חוסר אונים שמביא להתקפות זעם וזריקת איברים לכל עבר.

אני מודעת לקושי שלה ועדיין לפעמים גם לי נגמרת הסבלנות, וצריך זמן וצריך אורח רוח, כי גם כשיודעים שלמישהו יש קושי זה עדיין לא גורם לנו להיות תמיד הכי סבלנים ואמפטיים בעולם. לפני שבוע, בסערת הבוקר תוך כדי בכי שכואב לה ושהיא סובלת, היא טרקה לעצמה את הדלת על כף היד. במזל הדלת לא נטרקה על האצבע. הכאב שהיא מרגישה זה לא כאב באמת, אלא תחושה של חוסר נוחות מאוד חזקה של משהו שמציק כל כך עד שגורם לאיבוד שליטה וחוסר אונים. זה תמיד מצריך המון זמן לחיבוקי דוב חזקים ואוהבים.

לסיפור שלי אין ממש סוף וגם לא מוסר השכל. זהו טור של אמא שהיא גם מטפלת, לילדה שמתמודדת עם דבר מאוד ממוקד שבא והולך כמו גלים שבאים והולכים. החלטנו להעלות אותה לכיתה א'. דיברתי עם הגננת ששוב אמרה שהיא לא רואה שום דבר בגן שקשור לוויסות חושי ושחושבת שזה עניין של גבולות בבית, אבל הבטיחה לדבר עם הפסיכולוגית של הגן כדי שננסה להיפגש ביחד למען הילדה.

הכותבת היא מאבחנת ומטפלת בשיטת ורדי ומורה למחול לגיל הרך