תואר מוכר, תחושות חדשות
פעם ניצחון בגמר עבור מכבי ת"א היה הקלה, אבל בעונת הבלהות הנוכחית השמחה על הזכייה בגביע המדינה הייתה טהורה ואמיתית. עם כל הכבוד ל-12 שחקני היורוליג, התואר רשום על שמם של השחקנים הוותיקים
התמונה של שחקני מכבי תל אביב רוקדים בדבוקה בסיום המשחק, ושמחים באמת, שיקפה בצורה יפה את הניגוד החריף אל מול השנה השחונה (והשכונה) שהם עברו. גל מקל הסביר מה הוא מרגיש: "אושר אמיתי". מדי כמה שנים שווה להזכיר את האמירה המיוחסת למוטי דניאל, שהסביר שכשמכבי ת"א לוקחת תואר זו בעיקר הקלה, כי תמיד מצופה ממנה לקחת אותו. והנה, יש קבוצה שעברה כל כך הרבה צרות השנה, ונדמה שהשמחה היא גם מחאה, נגד מה שאמרו עליהם ואולי גם נגד מה שההנהלה שלהם העבירה אותם.
- בפעם ה-44: מכבי ת"א זכתה בגביע המדינה
- מקל: "אמרתי לפניני שלא יוצאים מפה בלי גביע"
- פדרמן על ווימס: "עובד לא יעשה מה שהוא רוצה"
- נו, מי פייבוריט / מליניאק
בסוף כל רכבת הזרים ו"12 שחקני היורוליג" שהבטיחו העונה, נשאר השלד שלוקח את הקבוצה על הגב כבר שש שנים: דווין סמית' שהראה מה זו מנהיגות, אחריות ויכולת קלאץ', וגיא פניני שהסביר את המשמעות של קפטן של מכבי ת"א לפני המשחק, בזמן המשחק, על הפרקט ואפילו יותר על הספסל. לרגעים פניני גם עקף את המאמן ונתן הוראות טקטיות.
אסור לשכוח גם את יוגב אוחיון שמבלי לקלוע נקודה, השפיע באופן דרמטי על התוצאה. אוחיון עשה את כל המסביב: חטף, מסר, הבין, שמר. הדליק וכיוון. בעיניי הוא ה-MVP של המשחק, למרות התרומה המכרעת של גל מקל. מקל הזכיר לרגעים את משחק האליפות הגדול בחיפה, לפני ארבע שנים. מצד אחד משחק איכותי ולוחם, מצד שני נשאר שלו לגמרי ועשה את כל הפעולות המכריעות.
מערכת היחסים בין רכז למאמן היא החשובה ביותר בקבוצה, ובאופן מוזר מקל לא מקבל את המפתחות באמת. איך יכול להיות שהוא לא עולה בחמישייה? איך יוצאים מפסק זמן ולא יודעים מי עולה. המאמן לא באמת שולט בקבוצה. אבל זה כבר לא חדש, והפעם, ממול עמד מאמן ששולט עוד פחות בקבוצה שלו. ירושלים חזרה במחצית השנייה להיות אותה קבוצה רדודה וחד גונית שהציגה בתחילת העונה. קרטיס ג'רלס וג'רום ודייסון מכדררים, מפגיזים ומתפללים. כל העוצמה של אמארה סטודמאייר שנבנתה בחודש האחרון נעלמה ונבלעה בים הכדרורים. חמישה סלי שדה בכל המחצית. המספר המפסיד.
באופן פרדוקסלי, במכבי תל אביב דווקא חוסר השליטה של איינארס בגאצקיס הביא את הגביע הזה. איתי שגב היה היחיד שיכול היה להתמודד עם סטודמאייר אבל הוא הסתבך בעבירות, היה עצבני ונכנס לוויכוחים. המאמן היסס להוציא אותו ואז שגב חטף את העבירה הרביעית בהתקפה. בגלל החוק הרוסי ולאור יכולתו הירודה של לנדסברג, העלה בגאצקיס את יוגב ומקל ביחד. לראשונה העונה, הרכב שאפילו לא תורגל באימונים. יחד עם די.ג'יי. סילי נפתח הרכב גמדי גם ביחס לסמול-בול. ומכאן למכבי ת"א היה הרכב שיכול לנצח. הייתי שמח לתת קרדיט למאמן, אבל זה נראה ממש ללא תכנון מראש.
אז התיאוריה שליוותה השנה את ירושלים, שלמרות יכולת פושרת לפרקים היא עומדת במבחנים החשובים, התפוצצה במחצית השנייה. הלך תואר. זה אמנם התואר הפחות חשוב מבין השלושה, אבל הדרך שבה הפסידה, בבית, אחרי ששלטה במחצית הראשונה, צריכה להדליק נורה אדומה לקראת המבחנים המשמעותיים באירופה ולקראת סיום הליגה. הכישרון עצום, אבל הערך המוסף של הקבוצה מעל הבודדים היא נמוכה מאוד.
מכבי ת"א באמת שמחה על תואר מקומי, וזו אולי הסיבה לומר משהו חיובי על העונה העלובה הזו. בדיוק היום לפני 40 שנה ניצחו מיקי, מוטי ורלף את צסק"א מוסקבה בווירטון, בדרכם לגביע אירופה הראשון שלהם. למחצית אחת, מעל הקבוצה המבולבלת והחלשה, קם לרגע המועדון הגדול מימי וירטון. אם מכבי ת"א תצליח לשמר את הרוח הזו, דרך אוסף הוותיקים שלה, שיקבלו את המושכות להנהיג ולהוביל אותה, היא תוכל להתרומם לדרך חדשה.
לפנייה לכתב/ת 
