מודים לאבא של החיילים הבודדים: "הוא מציל חיים"
צביקה לוי מקיבוץ יפעת פעל במשך עשרות שנים לעזור לחיילים בודדים. "לא הייתי איפה שאני עכשיו אם לא בזכותו", מספרת חיילת שבאה מקניה. לפני כשנה וחצי חלה לוי ב-ALS - אבל הוא ממשיך לעזור: כעת, כנשיא עמותת "כולם בשביל אחד" הוא מגייס תרומות בהדסטארט לטובת קיום טקסי זיכרון בקהילות שמהן הגיעו חיילים שנפלו. לאחרונה הוא אף הוגש כמועמד לפרס ישראל
"אם הייתי יכול להוציא את הלב שלי ולתת לו - זה מה שהייתי עושה. למרות מחלתו, הוא עדיין עוזר לאנשים, אף פעם לא פגשתי אדם כמוהו. אם למישהו מגיע פרס על תרומה לקהילה - זה הוא". חוסאם סולימני הוא אחד החיילים הבודדים שאומצו בקיבוצים שונים ברחבי הארץ. סולימני וחיילים נוספים מספרים בהתרגשות על אל"מ במילואים צביקה לוי שנחשב ל'אבא של החיילים הבודדים' בתנועה הקיבוצית ובמשך יותר מ-20 שנה דאג לכל מחסורם. לפני כשנה וחצי חלה לוי חלה במחלת ה-ALS והחיילים הבודדים להם סייע אינם שוכחים אותו.
יחד עם עשרות חברי קיבוצים מרחבי הארץ והתנועה הקיבוצית לוי משמש במשך עשרות שנים כאימא, אבא, כאח וכחבר של החיילים הבודדים בישראל. הוא לעולם לא דרש דבר, אף פעם לא עיקם פנים או בדק מי פרגן או נתן לו קרדיט. לוי דאג למצוא לחיילים בתים חמים בקיבוצים, צייד אותם ברהיטים וארגן עבורם משפחות מאמצות, מקום לחגוג בו את החגים או ארוחת שישי להצטרף אליה. ביחד עם קיבוצים מהצפון ועד הדרום הוא תמיד מצא פתרונות יצירתיים לבעיות שהתעוררו ודאג לכל מחסורם של החיילים שעזבו את חייהם הנוחים בחו"ל, שינו לחלוטין את חייהם כדי להתגייס לצה"ל ולהגן על עם ישראל. מתוך ההבנה כי לאחר השחרור החיילים הבודדים הופכים לעיתים לאזרחים בודדים, צביקה יחד עם התנועה הקיבוצית לא עזב אותם כאשר חזרו לחיי האזרחות ותמיד דאג לעזור וללוות את החיילים הבודדים גם בהמשך.
היום פתח לוי פרויקט בהדסטארט שבו הוא מבקש לסייע לעמותת "כולם בשביל אחד", שהוא משמש כנשיאה, ונועדה לקדם טקסים רשמיים ביום הזכרון בקהילות עצמן שמהן הגיעו החללים. "אין דבר ראוי יותר מאשר לזכור יחד את החללים הבודדים שהשאירו משפחות שכולות ברחבי העולם", הוא קודם בדברי ההקדמה לפרויקט. "פתחנו בקמפיין הדסטארט על מנת לקיים מספר טקסים כאלו בשנה הקרובה ובתקווה כי ממשלת ישראל תאמץ את הרעיון כבר בשנה הבאה. כעת, כל שנותר להן היא ההכרה והחיבוק מאיתנו, הישראלים. אני קורא לכם, כל אזרחי ישראל, פתחו את הלב הרחב ועזרו לי ולחברי לקיים את הטקסים ברחבי העולם, כי המשפחות ההן הן חלק מאיתנו, בשר מבשרינו שהקריבו את היקר להם מכל למען שמירה על המולדת שלנו".
לפני כשנה וחצי, האיש שהיה סמח"ט צנחנים במיל, ותמיד היה רגיל לדאוג לאחרים ולהתרוצץ בכל רחבי הארץ, חלה במחלת ה-ALS והפך לנכה. ביתו בקיבוץ יפעת הפך מאז למקום עלייה לרגל לכל מי שהוא עזר להם בעבר, אנשים שרובם עדיין גרים היום בקיבוצים ברחבי הארץ. הם מתארים את עזרתו של צביקה והקיבוצים כ- "מצילת חיים", אומרים שבזכותו הם גם החלו לעזור לאחרים ומספרים שהגיעו כעת לביתו כדי להגיד לו תודה. לפני כחודשיים הגישו הקיבוץ הדתי והתנועה הקיבוצית את שמו של צביקה לוי כמועמד לפרס ישראל בקטגוריית מפעל חיים ותרומה לקהילה.
"אין לי שום ספק שלא הייתי איפה שאני עכשיו אם לא בזכותו של צביקה ובזכות הבית החם שקיבלתי בקיבוץ", אומרת אלדמע מיכאלו (21), החיילת הראשונה הקנייתית בצה"ל, בת לאימא קנייתית ואבא ישראלי. עבור אלדמע, צה"ל תמיד היה תעלומה לא ברורה אך מסקרנת. אביה שירת בצה"ל אבל נמנע לדבר על הנושא במהלך השנים ורק לאחר פטירתו היא שמעה מבני משפחתה שגרו בארץ על אביה והשתתפותו במלחמת ששת הימים.
"אחרי שאבא נפטר פתאום הרגשתי שאני צריכה להמשיך את המסורת. האחים שלי לא התגייסו ואני רציתי להיות הבת הראשונה שעושה את הצעד האמיץ", מספרת אלדמע. "בבית הייתי מפונקת, תמיד היו מי שעשו בשבילי ועזרו לי. רציתי להיות עצמאית, לחוש מאותגרת". את ההחלטה הסופית להתגייס עשתה אלדמע לאחר שיחה עם בת דודתה שגרה בארץ והייתה רגע לפני גיוס. "היא הייתה כל כך מרוגשת וגם אני רציתי להיות בעננים".
בעת גיוסה, בישרו לאלדמע שהיא מיועדת לחיל האוויר, אבל עוד בביתה בקניה היא חלמה על תפקיד שטח ומדים ירוקים. אלדמע פנתה לצביקה, אותו הכירה כמלאך החיילים הבודדים כבר כשהגיעה לארץ וידעה שהוא יוכל לעזור לה, ואכן כך היה. "רגע לפני העלייה לאוטובוסים אחת המפקדות בבקו"ם קראה לי והודיעה לי שאני הולכת לטירונות רגילה. לאחר חודש קשה ומאומץ הגעתי לתפקידי הנוכחי- מדריכת קליעה בבא"ח צנחנים, תפקיד שאני עושה בגאווה עצומה ובלב שלם. מאותו יום ידעתי שאני יכולה לסמוך על צביקה. לאורך כל השירות הצבאי שוחחתי איתו על קשיים ושאלות שעלו והוא זה שעזר לי למצוא משפחה מאמצת ואת תחושת הבית והנינוחות בתוך הקיבוץ. בין אם דרך בקשות למכשיר טלוויזיה, מקרר או מכונת כביסה - כל מה שהיה צריך הוא סידר".
מיכאלו צפויה להתחיל בסוף השנה מכינה ותואר בביו-כימיה באוניברסיטת חיפה, והיא גרה עד היום בקיבוץ יגור, שהפך לביתה מאז שהגיעה לארץ. "קיבלתי אותו כמתנה", היא מספרת על הרגשתה כלפי צביקה לוי.
"עזר לי יותר ממשפחתי"
חוסאם סולימני (38) המתגורר במנשייה זבידה בעמק יזרעאל התגייס בגיל 18 וכיום, 20 שנה לאחר מכן, הוא עדיין משרת בצבא כרס"מ בגדס"ר הבדואי. "בגיל 16 הצטרפתי לעבודה עם דוד שלי בקיבוץ יפעת", מספר סולימני. "נשביתי בקסמי הקיבוץ בפעם הראשונה שראיתי אותו, הוא היה כל כך שונה מאיפה שגדלתי. מאז הקיבוץ נמצא בנשמתי ובליבי בכל מקום אליו אני הולך, שם גם הכרתי את צביקה ובעזרתו החלטתי שאני רוצה לתרום את חלקי ולהתגייס לצה"ל".
ארבעה חודשים לפני הגיוס המיועד נפטרה אמו של חוסאם וביום הגיוס עצמו נפטר גם אביו. כך, מצא עצמו חוסאם קושר אף יותר את גורלו בצביקה ובקיבוץ יפעת. "צביקה היה מגיע ומדבר איתי רבות, נותן כתף, אוזן קשבת ועוזר בכל הנוגע לצבא. ביום הגיוס הקיבוץ ערך לי מסיבה, כמו לכל שאר הצעירים שהתגייסו. מאז הם לצידי, הקיבוץ וצביקה. בכל החלטה שקיבלתי בחיי, כולל החלטות משפחתיות ואישיות, הטלפון הראשון שלי תמיד היה לצביקה. הוא גם זה שעודד אותי לצאת ללמוד ועזר לי אפילו יותר ממשפחתי".
גם היום, לא עובר שבוע מבלי שחוסאם מגיע לבקר את צביקה בקיבוץ. בזמנו האישי חוסאם מסתובב בארץ כדי לשכנע אזרחים מוסלמים, בדואים, דרוזים ועוד, להיות חלק מהחברה האזרחית בישראל ולהתגייס לצה"ל.
קבוצת חיילים בודדים שנעזרו בצביקה החליטה להקים קבוצת פייסבוק בשם "פרס ישראל לצביקה לוי - האבא של החיילים הבודדים". איזבל פימה עלתה לבדה ממרוקו וגרה היום באשדוד. היא מספרת על חוויותיה עם צביקה: "ביום העצמאות צביקה הגיע לבקר בקיבוץ, פתח את הבגאז' של האוטו שהיה מפוצץ במוצרי חשמל והפתעות נוספות ואמר שזה בשבילי. חזרתי הביתה עם דמעות של שמחה ועצב, בו זמנית. הבנתי שצביקה יחד עם התנועה הקיבוצית חושבים ודואגים לנו, החיילים הבודדים. תיארתי לעצמי שהחבילות האחרות הגיעו לחיילים בודדים אחרים אליהם צביקה נוסע ומבקר אותם רחבי הארץ וזה היה מרגש כל כך בעיני. אז הבנתי למה קוראים לו 'האבא של החיילים הבודדים".
לפנייה לכתב/ת 
