הסרט על בריטני ספירס גרוע יותר מטראש
"בריטני ספירס: מאז ולתמיד", העוקב אחר חייה של כוכבת הפופ האהובה, עמוס קלישאות, אי דיוקים ותצוגת משחק מביכה. ההופעה עם הנחש, האקסים קווין פדרליין וג'סטין טימברלייק, התמוטטות העצבים המתוקשרת - כולם נדחסים לשעה וחצי של טלוויזיה רעה שאין בה שום טעם או הומור עצמי. וגם לא את הלהיטים הגדולים
אוסף הסצנות הלא קוהרנטי הזה, המתיימר להיות הביוגרפיה הטלוויזיונית של ב. ספירס, לא מבשר טובות כבר מראשיתו. הוא עמוס קלישאות מהפריים הראשון ורווי שורות מביכות לכל אורכו. "אני מחפשת מישהו שיאהב אותי בגלל שאני בריטני ג'ין, לא בגלל שאני בריטני ספירס", אומרת דקות מתחילתו נטאשה באסט המגלמת את הזמרת, ומפזרת רמזים עבים להמשך. בריטני ג'ין, למקרה שתהיתם, היא זו שקדמה לספירס.
היא הילדה הקטנה שאבדה, בדרך להיווצרותה של כוכבת הפופ הגדולה של סוף שנות ה-90 ותחילת ה-2000. זו שהתלהבה מאוטובוס הטור הראשון שלה באותה עוצמה שבה התרגשה לגלות שהוא מכיל גם צ'יטוס ובובת פרבי. ההיא שהתאהבה בגיל צעיר בג'סטין טימברלייק - שמגיח לראשונה לא יותר משבע דקות אל תוך הסרט, ושמונה דקות מאוחר יותר כבר מככב בסצנת מין. ההיא שניפצה את לבו כשהלכה עם גבר אחר.
מאז הפרידה הזו הכל השתנה בחייה של ספירס הצעירה. זהו המקגאפין, המקדם העלילתי שמניע את הביוגרפיה המוטלת בספק הזו, כמו היה הרוזבאד של האזרח קיין. הכל התחיל כשבריטני בגדה וג'סטין בכה לו נהר - או כך לפחות מנסים להגיד לנו הנרטיב המקושקש ובליל הסצנות המבולבל הזה. אלו נעים קדימה ואחורה בין שנים, כשהופעותיה של הזמרת בטקסי MTV לאורך השנים מהוות עוגנים ונקודות ציון.
לאורך כמעט שעה וחצי מדלגים יוצרי הסרט בין אירועים שונים בחייה של ספירס - בחלקם הם מדייקים, באחרים פחות. ברצינות, כל הקשקוש הזה רצוף אי דיוקים איומים, כשניכר שיוצריו העדיפו להעניק פרשנות חופשית משלהם לאירועים שקרו, ולהתמקד לא מעט בכאלה שאין לדעת אם היו או לא היו במציאות. בולטת במיוחד היא סצנת הדאנס-אוף, מלחמת הריקוד בין ספירס לאקס טימברלייק, במועדון לילה חשוך. כי כך מסתיים כל סכסוך בחיים האמיתיים - במלחמת ריקודים א-לה מייקל ג'קסון עד הפירואט האחרון.
ההופעה ההיא עם הנחש, נישואי הבזק לג'ייסון אלכסנדר, רכבת ההרים הרומנטית עם רקדן הליווי שלה קווין פדרליין, התמוטטות העצבים המתוקשרת, הפגישה עם מכונת הגילוח, הילדים שנלקחו ממנה. על כולם עובר הסרט ומסמן וי בגסות מביכה, שלא עושה חסד עם הסיפור הדי מעניין בסופו של דבר. פלא שעם שידורו של הסרט זעמו המעריצים ברשתות החברתיות על הפאה הוורודה מימי טירופה של הבריטני שהפכה בסרט לכחולה, או על שמלת הג'ינס המפורסמת שנתפרה מחדש כאן כאוברול ג'ינס? וזה עוד לפני שהגענו לפסקול המפוקפק - תוצאת סירובה של ספירס לאפשר שימוש בשיריה המקוריים בסרט.
עוד ביקורות טלוויזיה:
"מחר שבת": לצבי יש בעיות, והרבה פוטנציאל
"בנות": לינה דנהאם בפתיחה חלשה, אבל אפשר לסלוח
גם אפיון הדמויות נאמן לרוח הסרט. למשל אביה של ספירס, שלא מוצג כאן כהורה דואג או לחילופין כבן משפחה אופורטוניסט וחובב ממון. לא, ג'יימי ספירס של "מאז ולתמיד" מזכיר יותר קשיש דמנטי נתון למצבי רוח - לא יותר מאתנחתא קומית-גרוטסקית, שפולטת שורות אידיוטיות כמו "היא צריכה גבר כמו שאני צריך משקה". אמה של בריטני, לין, היא החומר שמדברים עליו בבתי ספר לקולנוע כדוגמה לדמות שטוחה.
דמותו של לארי, המנהל האישי ואדם שהזמרת מנהלת איתו יחסי תלות לאורך שנים, נותרת גם היא לא פתורה. לא ממש ברור אם הוא אכן היחיד שדאג לזמרת בתחילת דרכה, או שהוא איש תעשיית מוזיקה שרואה בה לא יותר מתרנגולת המטילה ביצי זהב. ובאשר לספירס עצמה - ובכן, האופן המביך בו היא מוצגת בסרט מעניק את הרושם שיוצריו רואים בזמרת גוש טמטום תמים ונטול כל חשיבה עצמאית.
אלמנט אחד דווקא נשמר בעקביות לכל אורכו של הסרט, ועובר כחוט השני בין הסצנות המבלבלות ואי הבהירות הכרונולוגית: השחקנים, רובם ככולם, מפגינים תצוגת משחק אחידה ואיומה, שפוסלת את צריכתו של הסרט אפילו כפארודיה על ביוגרפיות קולנועיות או בי-מוביז. רוב הזמן, שחקני המשנה שלוהקו לזוועתון הזה אפילו לא מזכירים את מקביליהם המציאותיים - ובראשם קווין פדרליין הבלתי ניתן לזיהוי.
כל אלו נדחסים אל כשעה ו-30 דקות של מבטאים דרומיים מוגזמים ומונטאז'ים איומים, מלווים בניסיונות לשחזר רגעי קסם מהקריירה הלעתים באמת מפוארת של מיס ספירס. לא מדובר בסרט מזן ה"כל כך גרוע שאתם חייבים לראות את זה". אין כאן צפי למעמד קאלט - אפילו כסרט סוג ז' הוא נעדר האיכות הקומית שבדרך כלל מתלווה לטראש מהסוג הזה. לפעמים סרט גרוע הוא פשוט כזה ולא יותר.
