6 טעויות שאתם עושים בחינוך ילדיכם
מפנקים יותר מדי, בטוחים שכדאי לעזור להם בכל מצב, מלחיצים ומעבירים את המסר שאתם לא סומכים עליהם. קיבצנו את הטעויות שהורים עושים במקרים רבים מתוך כוונה טובה, אך משיגים את התוצאה ההפוכה
מי לא מכיר את ההורים שעוד לפני שהביאו ילדים תמיד ציינו: "אני אתנהג לילד שלי הפוך לגמרי מאיך שהתנהגו כלפיי". ישנם המון אנשים שבגלל שחוו קושי בילדותם, כבר יודעים בוודאות איך לא יתנהגו כהורים בשל חוויות מוקדמות שלהם. לעומתם, יש את ההורים שהכול מוכן מראש בראשם אבל שיטת החינוך שלהם בפועל קצת שונה ממה שחשבו והם מבינים שההורות היא מורכבת יותר. ישנן מספר דרכים נפוצות ומוטעות ביסודן בהן בוחרים הורים לחנך את ילדיהם:
1. חסות יתר
"אני לא מסוגלת לראות אותו בוכה אפילו לרגע", "מסכן, הוא עצוב עכשיו", "אני לא רוצה שירגיש כאב אף פעם". מדובר במשפטים הנאמרים על ידי הורים שמרגישים שתפקידם בחיים הוא להגן על ילדיהם, מה שנכון, אבל הם כל כך קיצוניים שהם לא נותנים ללמידה העצמית של הילד לתפוס פיקוד. כוונת ההורה היא להגן, אך בפועל הוא מבצע פעולה שהיא לא לטובת הילד, בכך שהוא לא נותן לו להתמודד עם דברים שביכולתו להתמודד איתם לבד. בסופו של דבר זה גורם לילד תלות באחר וחוסר מסוגלות להתמודדות עם החיים.
הורים האלה בדרך כלל לא מאמינים שזה בסדר שהמורה מעניש את בנם וימחו על כך, אם הוא רב עם חברו הם יתערבו במקום לתת לשניהם לפתור זאת לבד ואם הילד איבד צעצוע הם יקנו לו חדש ולא יחשבו אפילו לרגע על ההזדמנות לתת לו להתמודד עם הפרידה מצעצוע אהוב .
ילד זה יגדל לא ידיעה שדברים קשים מתרחשים לפעמים ואז כשבסופו של דבר יצטרך להתמודד עם סיטואציות לא פשוטות הוא ירגיש שחרב עליו עולמו מכיוון שאין לו את הכלים לפעול. הוא רגיל לפיצוי כשקורה משהו לא טוב ולחיים שהם מושלמים. הוא לא ניחן בכישורי החיים והביטחון העצמי אשר מתהווה עם הזמן ויכול לשרת אותו בעתיד בכל דבר שניצב מולו. לכן, עם כל הצער שבדבר, ההורים בעלי החסות יתר הינם הורים מסרסים.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
2. פינוק יתר
פינוק כשלעצמו זה דבר שהוא די נורמלי. עוד לא פגשתי הורה שלא נהנה לפנק את הילד בדברים שלו לא היו. זה מספק ובמידה הנכונה גם ממש לא מזיק, אך הכוונה כאן היא לפינוק יתר, משמע, הורים המחנכים את ילדיהם לכך שהחיים יתאימו את עצמם אליהם ולא להיפך. הילד גדל ולומד שהכול צריך להיות זמין לו אם רק ירצה, העולם יעמוד "דום" למענו, וכאן הטעות.
יהיה לו קשה להתמודד מול המציאות הריאלית של העולם אל מול האמיתות שלמד דרך הוריו. במקום ללמד את הילד לעבוד ולהתאמץ למען משהו כבר מגיל קטן, ההורים מראים לו שמעצם היותו הוא, הוא ראוי לכל ללא שום מאמץ מצדו. דוגמאות: ילד שיכול ללכת לקחת את בקבוק השתייה לבד אבל בוחר לבכות עד שאמא תגיע ותביא לו, ילד שרוצה ילבישו אותו ולא מנסה ללמוד להתלבש לבד.
3. שיפוטיות
ההורה השיפוטי הוא זה המאמין שכמה שישפוט ויבקר את הילד שלו, ככה הילד ילמד יותר. צר לי לנפץ את הבועה אבל ההיפך הוא הנכון. בשיפוטיות זאת, הילד מבין שמי שהביא אותו לעולם, ההורה שלו, זה שאמור לאהוב אותו ללא תנאי, רואה בו רק את הדברים הרעים. בסופו של דבר, הילד לומד להאמין להורה ומבין שהוא לא מספיק טוב. כמובן שזה פוגע בערך העצמי של הילד. זה בסדר שההורה יבקר הילד אבל יש דרך נכונה לעשות זאת. ניתן להעיר הערה על ההתנהגות הספציפית ולא עליו כאדם. למשל: במקום להגיד "אתה עצלן" אפשר להגיד "קשה לי לראות אותך לא עושה שום דבר, אתה לא מרגיש את זה?".
4. לחץ
ההורה המלחיץ הוא זה שלא סומך על הילד שלו מספיק שיעשה דברים לבד (למשל ללמוד למבחן, לעזור לשטוף צלחת) ולכן הוא מרגיש צורך להגיד משהו וכך להפעיל לחץ על מנת שדברים יעשו. הכוונות של ההורה כמובן טובות והרצון הוא שהילד יצליח, אך צריך מאוד להיזהר בזה, מכיוון שלחץ יתר יכול לגרום לילד לעשות את הפעולה ההפוכה רק מעצם הפחד לא להצליח. אדם שגדל עם פחד להיכשל, לא יסיים דברים עד הסוף וכך תמיד ינטוש כל דבר.
אולי יעניין אותך גם:
- "הילד בלע סוללה ומאותו רגע נכנסנו לטירוף"
- 10 דרכים להגיב לשקרים של מתבגרים
- יום הולדת בסטייל: עליסה בארץ הפלאות
5. ציפיות גבוהות
כפי שציינתי בתחילת המאמר, ישנם הרבה הורים שעוד לפני שהילד נולד, ישנה הציפייה איך יראה, מה יהיה האופי שלו וכו'. זה לא דבר רע כל עוד ההורה מראה גמישות, מסתגל למציאות הקיימת ומקבל אותה. הבעיה מתרחשת כאשר אין גמישות והתכונות שההורה חלם שיהיו בילד הן הדבר היחיד שההורה מוכן לקבל. משמע, הילד מבין שהאהבה אליו מותנית במשהו, למשל: הורה שרוצה שבתו תהיה רופאה והבת בכלל רוצה להיות ציירת או הורה שמצפה שבנו יקבל 90 ומעלה בכל מבחן.
6. פרפקציוניזם
להורים יש רעיון לאיך דברים אמורים להיות (בדומה לציפיות הגבוהות). הם משווים את ילדם לאיזה אב טיפוס שבנו לעצמם בראש, שמבחינתם כמובן הוא הכי טוב, וכל מה שפחות מזה הוא לא טוב. למשל: הילד שמקבל במבחן 85 וההורה לא מבין למה זה לא 98 או 100. מה יכול לקרות מזה? ילד שמרגיש שהעצמי הפנימי שלו הוא לא מה שמוערך, אלא הגורמים החיצוניים בסיטואציה (להלן: הציון), תמיד ינסה להגיע לפסגה כי רק ככה ירגיש שהוא שווה ומסופק. זאת כמובן דרך חיים לא פשוטה, מכיוון שלא תמיד אנחנו בפסגה. לפעמים אנחנו נכשלים ומה שחשוב זה הניסיון שצברנו. זהו שיעור לחיים חשוב מאוד שרצוי שהילד ילמד מגיל צעיר.
על כן, יש אמונות חינוך שכדאי להימנע מהן או לחילופין לשמור על המידתיות שלהן. המשפט "הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות" הוא לא קלישאתי וצריך לקחת בחשבון שהילדים שלנו רואים בנו מודל לחיקוי ואנחנו בעצם הראי שלהם לעולם שבחוץ, כך שחשוב מאוד לחשוב ולבחור מה אנחנו רוצים לשדר להם.
הכותבת היא M.A, יועצת משפחתית ומנחת הורים, בוגרת מכון אדלר
ואיך עוזרים לילדים לטפח דימוי עצמי חיובי? צפו:
לפנייה לכתב/ת 
