מפעיל המנוף שקרס בבת ים משחזר לראשונה: "נאחזתי בדלת, לא רציתי למות"
בשיחה ראשונה ממיטתו באיכילוב סיפר ל-ynet אלי שקולניקוב (41) על השניות הדרמטיות שבהן כמעט איבד את חייו בקריסת המנוף, ומאשש את חשדות החוקרים: "המנוף הזה היה ללא בסיס. לא שמו מספיק בטון וברזל"
אלי שקולניקוב (41), מפעיל המנוף שקרס בבת ים בשבוע שעבר, שחזר היום (א') בשיחה עם ynet ממיטת אשפוזו בבית החולים איכילוב את הרגע הדרמטי שבו נפל מגובה של 60 מטרים: "זה היה 2 או 3 שניות. הסתכלתי בחלונות כדי לראות מה עומד לקרות כי לא רציתי למות". הוא מאשש את החשדות כי "המנוף הזה היה ללא בסיס". באירוע נפצעו קל שלושה בני אדם נוספים.
שקולניקוב, המאושפז במחלקה האורתופדית, ייכנס מחר לניתוח נוסף. שתי רגליו מרוסקות והוא סובל מחבלות בכל חלקי גופו. "קפצתי על הרצפה", שחזר בשיחה עם ynet, "נאחזתי בדלת של הקבינה, ורציתי לעשות משהו כי אף אחד לא רוצה למות וזה היה מפחיד מאוד. אחרי הנפילה היו צעקות ומאז אני לא זוכר כלום".
לאחר האירוע החליט שקולניקוב, שעובד כמנופאי מעל ל-20 שנה, לעזוב את המקצוע ולהקדיש את הזמן לשיקום הארוך שאותו יצטרך לעבור. "המנוף הזה היה ללא בסיס", אישש את חשדות החוקרים של אירוע הקריסה. "אני לא יכול לדעת כמה עמוק זה מחובר לבטון ואיך זה מורכב מבפנים. לפני שהתחלתי לעבוד הראו לי ניירת אבל אני לא ממש מבין עברית. אמרו לי שהמנוף מוכן לעבודה, הוא עבר טסט, ושבוע שלם הכול היה בסדר".
שקולניקוב, שהיה אמור לסיים את המשמרת חצי שעה אחרי קריסת המנוף, סיפר: "המנוף נפל פתאום בלי עבודה. אני חושב על זה שהיו אמורים לבנות ליד עוד מנוף יותר גדול וזה ברור שגם הוא היה נופל. לא שמו מספיק בטון וברזל ומוטות הפלדה היו קצרים מדי. מתחת למנוף הפועלים הסינים מקבלים יותר כסף. אני לא רוצה לעבוד יותר במנוף ולא אחזור לזה. מספיק שרגליי נשברו לי".
בין הפצועים בקריסת המנוף היו גם עמי קאופמן ובתו אמה בת ה-9. "אספתי את הילדה ב-16:00 מצפון העיר ועברנו ליד הטיילת", סיפר ל-ynet. "בדיוק שמענו ברדיו תוכנית כלכלית והידיעה הראשונה הייתה על שביתת המנופאים. שתי דקות אחרי זה קרה. נכנסתי לחניון של הבניין, חניתי, סגרתי את הסוויץ' ואז נפל המנוף.
"אני ישבתי מול ההגה והבת שלי ישבה מאחורי בבוסטר. המנוף ממש נפל ממש על הצד שלה. הייתי בהלם. צעקתי ושמעתי אותה צועקת. לא ידעתי כמה היא פצועה. ניסיתי לצאת ובהתחלה לא הצלחתי. השענתי את המושב והדלת נפתחה. טיפסתי על ברזלים ופתחתי את הדלת האחורית. היא הושיטה לי ידיים ומשכתי אותה החוצה. ראיתי שהיא בסדר. היא הייתה בהלם ולא דיברה. היא הצליחה לעמוד ואז התמוטטה, הרמתי אותה וברחנו משם. היו שניות שחשבתי שאיבדתי אותה".
לפנייה לכתב/ת 
