ריצה זה משעמם? התשובה של אנה ארונוב
גם אתם חושבים שריצה ארוכה זה דבר משעמם? הצחקתם את אנה ארונוב. חמושה בפילוסופיה ותובנות של רצה מתקדמת, פורשת אנה את האני מאמין שלה לגבי הקשר בין הספורט הפופולרי והנאה. וכן, גם פה החינוך הסובייטי הקשוח לוקח חלק
לטורים הקודמים:
מערכת היחסים הכי ארוכה שהצלחתי לנהל בעשור האחרון
לרוץ עם לב שבור: אנה ארונוב מרפאה את עצמה בריצה
מה גורם לאנה ארונוב לפרוץ בבכי באמצע אימון ריצה
באמת נורא קשה להסביר למי שלא רץ איך ריצה של שעתיים יכולה לעבור כל כך מהר. לא מעט פעמים אני שומעת את השאלה הזאת: ״לא משעמם לך לרוץ כל כך הרבה זמן? למה את עושה את זה? למה את רצה 20 קילומטרים ולא 5-6?״
רצתי בסופ"ש ריצה של שעה וחצי וחשבתי על מה אני חושבת כל הזמן הזה ומה אני עונה לאותם אנשים. אז ברור לכם שהתשובה היא לא. לא משעמם לרגע. מאתגר, קשה, ממלא, מהנה - הכל, חוץ ממשעמם.
באמת ניסיתי לבדוק במה אני כל כך עסוקה כל הזמן הזה ומה מחזיר אותי פעם אחר פעם לפארק, לנעלי הריצה ולשפשופים בחזייה. הבנתי שרק בריצות ארוכות, כשהגוף מספיק חם והלב כבר פתוח, הנשימה מסתדרת למונוטוניות כמעט מדיטטיבית. שם קורה משהו מדהים, משהו שאפשר להרגיש רק בריצה ארוכה. רגעים ששווים אלפי חוויות אחרות: אותן כמה דקות, לפעמים יחסית ארוכות ולפעמים קצרות מאוד, בהן אני מרגישה שאני הופכת לריצה עצמה.
כן כן, תקשיבו. זה מרגיש שלא אני זו שרצה, אלא אני היא הריצה עצמה. הכול פועם יחד: שאיפה, צעד-צעד, נשיפה, הלב דופק חזק, שאיפה. כול המחשבות עוזבות אותי ולא מטרידות יותר. טראנס טוטאלי. אני לא על הקרקע אלא מרחפת מילימטר מעל. זה בכלל לא הגוף שאני מזיזה, זה איזה מנוע פנימי חזק ועוצמתי שדוחף אותי קדימה מעל פני האדמה. שאיפה. הכול עובד כמערכת אחת מושלמת ומדויקת להפליא. נשיפה.
הטראנס נגמר ואני חוזרת לחיים. הגוף שוב עייף וקצת כבד. אני מקשיבה לכאבים בכל מיני מקומות חדשים או ישנים, הראש חוזר לעבוד ומזיז את הרגליים: צעד אחר צעד. המוח מעלה כל מיני מניפולציות יצירתיות למה לא לעצור ממש עכשיו אלא לסיים את המתוכנן, ומלחמת הסבל הפרטית שלי מתחילה. מלחמה שכל ניצחון בה הוא תשובה לשאלות שאני נשאלת בכל פעם על ידי אנשים שלא מחוברים לריצה.
התשובה שלי: בשביל הרגעים הללו, אלה שבהם הנשמה רצה - שווה לסבול. התחושה הזאת שכלום לא מטריד, אין דאגות, אין עולם, זה רק אתה והאינסוף - שם הקסם קורה. זה מחזיר אותי למסלול כל פעם מחדש ואין איך להרגיש את זה אחרת חוץ מלשים נעליי ריצה ולצאת לריצה ארוכה. ולא, ריצה זה לא משעמם. אפילו לא לרגע אחד.
בשביל רגעים כאלו אנה נולדה לרוץ:
לפנייה לכתב/ת 
