תשמור על האף שלך: סקי בפרג'ילאטו
שלחנו את כתב המשטרה שלנו לעזוב הכל, לסגור את הטלפון ואת הביפר, להחליף את הנעליים בנעלי גלישה ובמגלשיים ולשכוח מהחיים. אלי סניור חזר עם תהייה אחת: איך בקלאב מד פרג'ילאטו עוד לא מצאו דרך לעצור את הזמן שעובר כל כך מהר?
איטליה? שלג? סקי? זאת המחשבה הראשונה שחלפה לי בראש כששמעתי על הרעיון לעשות סקי באיטליה. איכשהו ארץ המגף תמיד מתחברת לי למילאנו, טיולי האגמים, כדורגל ואוכל טוב. זאת השנה הרביעית מאז שהכרתי את הספורט הזה, וכן - עכשיו אפשר להודות - אני מכור. כזה שפתאום מחכה לחורף כדי לחזור לסם הלבן במדרונות ההרים.
נחיתה במילאנו ועוד שלוש שעות ורבע נסיעה בהרים, ומגיעים היישר לקלאב מד פרג'ילאטו. השעה 20:30, הקור בחוץ כבר 10- מעלות ואתה רק רוצה להיות אחרי הצ'ק אין. ואין מה לעשות, יש משהו בקטע הזה שאנשי הקלאב מתנפלים עליך מיד עם הגעתך למועדון, שבכל זאת מחמם את הלב. במקום לחפש מה לעשות עם המזוודות, לגלות היכן הסקי-רום ואז לחפש משהו לאכול - חוסכים לך את העניין.
עשרה אנשי צוות מסתערים על האוטובוס, מתייגים את המזוודות לפי חדרים - ואנחנו מובלים אחר כבוד לחדר האוכל. כן, נכון, באנו לעשות סקי, דיברו איתנו על השלג שבאתר - אבל אוכל הוא מרכיב לא פחות חשוב בכל הסיפור הזה. ובהחלט, נראה שבפרג'ילאטו שמו דגש על כך. חדר האוכל המרכזי מכיל שש עמדות שכוללות בשר משובח, מאכלי ים למי שאוהב, פסטות ופיצות כמובן, ועוד שלל מתאבנים - וגם קינוחים. עוד לא ארבע שעות על אדמת איטליה, וכבר בפיגור של 2,000 קלוריות לחובתנו.
אחרי התארגנות קצרה בחדרים, שבניגוד לקלאבים אחרים - כאן הם מסודרים כבקתות על מדרון ההר (בגדולות אפשר לאכלס עד 7 נפשות), התאפסנו על מפת האזור וליקטנו קצת נתונים מעניינים. גובהו של מתחם הסקי במועדון נע בין 1,350 מ' ל-2,823 מ' וכולל את "שביל החלב" או באיטלקית VIA Lattea - שהם 440 קילומטרים של מסלולים (מתוכם 40 קילומטרים של מסלולי סקי הליכה) המחולקים לכמה רמות: 30 ירוקים, 54 כחולים, 118 אדומים ו-42 שחורים למתקדמים בלבד.
לכבוש את ההר
בבוקר למחרת, איכשהו מד המעלות הראה שהטמפרטורה בחוץ עומדת על 14- מעלות. בהחלט לא מצב נורמלי לאנשים שמגיעים מישראל, אבל לפי אנדריי, הבחור הראשון שפגשתי בחדר האוכל, "זה אומר שהשלג במצב מצוין למעלה". בעודי חושב מה אמורה להיות הטמפרטורה על ההר תופס אותי ידידי עם קרואסון בפה ונותן עוד טיפ - "תדאג רק שהידיים יהיו כל הזמן עם כפפות, ותשמור על האף". לשמור על האף? לא ממש הבנתי למה הוא התכוון. רק כמה שעות לאחר מכן, כשאיבדתי את דרכי על ההר, הבנתי טוב טוב את אנדריי.
בדרכי לכיוון הסקי-רום של המועדון, אני מבחין במעלית המיוחדת לכיוון ההר. גונדולה ענקית שמסוגלת לקחת עד 50 איש בפעם אחת, מתוך הקלאב היישר למרחב הגלישה. אמנם נראה מפחיד, אבל הרבה יותר טוב ממקומות אחרים שבהם אתם צריכים להיכנס לתוך אוטו עם האביזרים המסורבלים של הסקי ולנסוע לאתר. חמש דקות והגענו לכיף הגדול.
לידנו מתארגנות קבוצות בית הספר של הקלאב. שיעורי הסקי באתר ניתנים לקבוצות מגיל ארבע ומעלה, ברמות לימוד שונות, כולל שיעורים בעברית לילדים בפורים. השיעורים נערכים במשך חמישה ימים, כחמש שעות ביום, כאשר השיעור הראשון מתקיים ביום שני - והכל כלול במחיר.
המועדון מציע גם מסגרות לילדים - "Petit Club Med", מגיל שנתיים עד גיל ארבע, כולל פעילויות ספורט וטיולים, פעילויות יצירה, משחקים, תיאטרון בובות וזמני מנוחה וכן פעילויות ערב הכוללות שירים, משחקים, מופעים וסיפורים. כמו כן, במועדון קיימים גם "Mini Club Med" מגיל ארבע ו-"Junior ClubMed" מגיל 11-17, המחולק לקבוצות לפי גיל מכל העולם עם G.O מנוסים. לכל קבוצת גיל מותאמות פעילויות שונות הקשורות בספורט, יצירה, משחקים וארוחות.
רק אני והשלג
רק נרקומן שרואה מולו את מנת הסמים הלבנה על ההר, אולי יכול להבין את ההרגשה של גולש סקי שחיכה כל הקיץ לגלוש, מכניס את הנעליים לתוך נעלי הגלישה, ושומע את שני ה"קנאקים" של הנעילה. זהו הכל מוכן. עוד דחיפה קלה עם המקלות והגלישה מתחילה - ונראה מי יעצרו אותי. אין טלפון, אין ביפרים, אין מי שיבלום את זה. רק אני והשלג.
המסלול הראשון מזכיר את העובדה שהרגליים עדיין לא מוכנות, אבל אז כשאנחנו מגיעים למטה ורואים את העיירה ססטרייר מולנו כל הכאבים נעלמים. שני מגדלים, אחד חום והשני לבן, מכבדים את הצד השמאלי של העיר. אחד מהם היה בעבר הקלאב לפני שנמכר לרשת אחרת. איזה כיף להם, לתושבי העירייה, שיש להם את התמונה הזאת מהחלון בכל יום.
היום הראשון מסתיים בהכרת המסלולים, ולא לפני שאיבדתי את דרכי במשך שעתיים, בניסיון למצוא את המסלול שיביא אותי עד פתח הקלאב. עוד חמש דקות בהתארגנות בהחזרת ציוד, ואני מוכן כבר לחלק השני של היום, שהוא יותר רגוע - אבל לא פחות מלהיב - אזור הספא והמסאז'.
איכשהו, תמיד המסאז' בסיום יום סקי, נראה כמו הדבר הטוב בעולם שעשו לי. אולי זה בגלל העייפות, אולי מיטת הטיפולים המחוממת. איכשהו הצלחתי להירדם ומצאתי את עצמי מתעורר אחרי שעה כמו חדש. כל הכאבים נעלמו, הבטן מתחילה לקרקר ואני מרגיש איך שחדר האוכל (שוב) קורא לי. פתאום הקור בחוץ לא מפריע, וההליכה בין הבקתות נראית כטיול הכי יפה שאפשר לעשות בשעות אחר הצהריים.
עוד יום מסתיים, ואני ממשיך לצבור חוויות ולהנות מכל רגע. ואז תוהה לרגע: "על הכל הם חשבו פה בקלאב, אבל איך הם עוד לא מצאו דרך לעצור את הזמן שעובר מהר?".
הכותב היה אורח קלאב מד
