כמה נגמר בילדים א'? / דוקטור לכדורגל
ידיד של הדוקטור גרר אותו למשחק בליגת הילדים כדי לבחון את הכישורים של בנו הצעיר בן ה-13. הממצאים לא היו מעודדים, אבל מה זה בכלל משנה. הורים תומכים הם מרכיב הכרחי עבור כל ילד שחולם על קריירה כספורטאי, אבל חשוב גם להניח לילדים לשחק ולא להעמיס עליהם לחץ מיותר
זה כבר זמן מה שידיד שלי, נכנה אותו לצורך העניין "אבא של מסי הבא", מבקש ממני שאבוא לצפות בטאלנט שמשחק כדורגל בליגת ילדים א'. "כדי שתהיה עוד עין מקצועית שרואה את הילד", הוא מסביר. דווקא בגלל היכרותי עם העניין הזה של הורים וילדים מעברי בתור מאמן, היססתי רבות לפני שהשבתי בחיוב.
בטלפון ידידי סיפר: "אנחנו מאוד רוצים שתהיה לו קריירה של כדורגלן. כולנו 'מגויסים' למשימה ומשקיעים בזה הרבה מאוד זמן וכסף. בנוסף על האימונים בקבוצה, אני לוקח אותו פעמיים בשבוע לאימון אצל מאמן אישי".
במהלך הנסיעה המשותפת הקצרה, האב עוד הספיק לחלק הוראות טקטיות אחרונות, ולהדגיש באוזני בנו את חשיבות המשחק: "ניצחון פה ואנחנו אלופים. אתה יודע, אוֹרי, שהקבוצות הגדולות מעדיפות לקחת שחקנים עם מנטליות של ווינרים. אתה גם יכול לשאול את הדוקטור על זה". גם אני וגם הילד נשמנו לרווחה ברגע שהגענו למגרש ולא היינו צריכים לענות לו. הכרתי את הלחץ הזה שבא מההורים. את הצעקות מהיציע בסגנון ה-"אל תשמע לו, תעשה מה שאני אומר". מניסיוני יש מעטים שאולי זה עוזר להם, לרוב זה לא.
שמש של חורף האירה את כר הדשא המטופח. בחלקו הצר הוא גבל ברפת גדולה, ולאורך כל חלקו הדרומי בשדה חיטה, שיחדיו חברו ליצירת תמונה כפרית שלווה. על הטריבונה אפשר היה להבחין מיד בשתי קבוצות ההורים שהתגודדו כל אחת בקצה אחר, בהתאמה למיקומן של הקבוצות במגרש. האבות ישבו על כסאות מתקפלים בצל הדליל, דיברו על כסף ועישנו בהמתנה מתוחה. האימהות, לבושות במיטב מותגי הביגוד הספורטיבי וחמושות בציפורניים עשויות היטב, עמדו צמודות לגדר בניסיון להיות קרובות יותר אל האירועים במגרש ועישנו בדממה.
הדריכות והמתח שריחפו באוויר עמדו בניגוד גמור לאווירה הפסטורליות מסביב. ידידי הלך לשבת עם הצד שלו ואני התמקמתי באזור הריק במרכז היציע, שממנו יכולתי לצפות בהתרחשות כולה.
התוצאה היא הדבר הכי פחות חשוב
שריקת הפתיחה נשמעה וילדי בר המצווה החלו להתרוצץ על המגרש. מהיציע ליוו אותם ההורים בקריאת העידוד הכי ישראלית - "יאללה מלחמה". בתחילה, הילדים נראו מעט אבודים במרחבי הדשא. הם בעטו בכדור לכל עבר, מנסים ככל יכולתם להימנע מטעויות. גם לאחר שצרחות המאמנים הצליחו מעט להרגיע אותם, קשה לומר שהכדורגל ששוחק היה ברמה טובה. במחצית האוהדים, כמו הקבוצות על הדשא, התחלפו בצדדים שביציע. האב הגאה ניצל את ההזדמנות של המעבר: "נו איך? אוֹרי לא רע, אבל תאמין לי שהוא יכול לעשות הרבה יותר. והיי, אנחנו מובילים. אתה יודע שבמשחקים כאלה מה שחשוב זו התוצאה".
"עזוב אותך מהתוצאה, היא הדבר הכי פחות חשוב כאן", עניתי. "מה שחשוב לך כשאתה בא לראות את הילד הוא להבחין אם יש שיפור מבחינת היסודות, הטכניקה, השימוש בשתי הרגליים. כמה הוא יושב טוב על העקרונות הבסיסיים של המשחק - כמו למשל תנועה ללא כדור לשטחים פנויים, מעבר מהתקפה להגנה". הוא הנהן בראשו כמסכים. "זה ששם", אמר והצביע בידו לכיוון אדם שישב לבדו, "הוא סקאוט של מכבי נתניה. אומרים שיש לו כבר שני שחקנים שהוא שם בליגת העל ועוד לא מעט בלאומית".
לאחר שהלך, שאלתי את עצמי האם ידידי או מישהו מההורים שאוחזים בכוח בחלום, בכלל מבינים שהסיכוי של מי מהילדים האלה להפוך לאחד משלושת מאות השחקנים הישראלים שמשחקים בליגת העל הוא זעום, ועומד על משהו כמו אחד לעשרת אלפים. שלא לדבר על כך שגם אם הילד מצליח כבר לגבור על הסיכויים והופך לכדורגלן מקצועני, הוא מגלה שבניון וזהבי הם לא הכלל אלא היוצא מהכלל. בפועל כמעט מחצית מהשחקנים הישראלים בליגת העל, ולמעלה משמונים אחוז מהשחקנים בליגה הלאומית, משתכרים פחות מאשר השכר הממוצע במשק. מזה עוד צריך לשלם עבור תחזוקה של הדימוי הנוצץ שיש לכדורגלנים.
המחצית השנייה החלה, וככל שנקפו הדקות מפלס הלחץ ביציע עלה. איתו התגברו גם הקריאות, שהפכו להיות יותר ויותר אישיות וברורות: "נועם... תפסיק כבר למסור ותתחיל כבר לעבור אותו... אין לו מושג" או "קדימה יואבי. אל תהיה פראייר! שחק חזק יותר". העצבים שביציע לא פסחו על השופט (בן זונה כמובן, נו מה?) וגם המאמן לא חמק מחיצי הביקורת. "מה מגן? הבן שלי חלוץ" או "מה אתה מכניס עכשיו את האפס הזה... נשבע לכם, הוא רוצה לתת להם את המשחק במתנה".
לא יכולתי להימנע מלחשוב עד כמה כל הלחץ הזה מיותר ואפילו מזיק. הרי נדמה שכולם - ילדים והורים - היו יכולים ליהנות הרבה יותר מהחוויה וממה שיש לכדורגל לתת, אלמלא היו אחוזים ככה בלחץ הזה. זה לא שלהורים אין מה לתרום. נהפוך הוא. ישנה הסכמה שהורים שתומכים, מעודדים ודוחפים הם 'מרכיב' כמעט הכרחי עבור כל ילד שחולם על קריירה של ספורטאי.
עם זאת, במקום שבו הילד צריך להיות משוחרר לפנטז על זה, תפקידו של ההורה הוא לא להיות דווקא זה שחולם בגדול עוד יותר ממנו, אלא להיות המבוגר האחראי. זה שצריך להכיר את המורכבות של הדברים, להבין את האינטרסים של המועדונים ושל הסוכנים המחמיאים. לדעת שקריירה של כדורגלן היא קצרה למדי ונמשכת בסך הכל, אם יש מזל, בין עשר לחמש-עשרה שנים. במקביל צריך גם לדאוג ליום שאחרי הכדורגל, כלומר לא להזניח תחומים נוספים כמו למשל לימודים.
שריקת הסיום הגיעה בדיוק בזמן להפסיק את הדרמה. בסופו של דבר, אפשר לומר שמרבית האירועים המרכזיים במשחק נגרמו עקב טעויות של השחקנים (משתי הקבוצות) ושל השופט הבודד. לטובה אפשר לציין את העובדה שעל אף ששני מחנות האוהדים הגיעו לכדי חילופי דברים קשים, הפעם הדברים לא הסלימו לקטטה.
"אולי עדיף כבר שיפרוש"
בדרך הביתה היינו לבד. ידידי, שפניו נפלו בעקבות ההפסד ואובדן האליפות, רצה יותר מכל לדעת אם יש לילד סיכוי. לקחתי נשימה: "הילד היה בסדר. אבל אם השורה התחתונה בשבילך היא האם יש לו או אין לו מספיק בשביל להיות שחקן? התשובה לצערי היא לא", עניתי. "למה לא?" שאל מיד. "הוא טכני, מהיר... אם הבעיה זה כוח, מחר אני רושם אותו לחדר כושר. ככל שהוא יתאמן יותר, הוא יהיה טוב יותר..."
הרגשתי שנדרש הסבר נוסף. "תראה, בסך הכל יש לו הבנה לא רעה של המשחק. הטכניקה שלו טובה, אבל רק ברגל אחת, המהירות סבירה, והוא בועט קצת חלש. אם צריך להעריך - אז בוא נגיד שלהערכתי הסיכויים שלו מאוד מאוד נמוכים". לא קל היה לי לראות את האכזבה שלו מן הדברים. "אז מה? אין סיכוי אתה אומר. אם ככה אולי עדיף כבר שיפרוש..."
"זה לא מה שאמרתי. ממש לא. אם מישהו צריך לקחת צעד אחורה זה אתה. תוריד מהלחץ הזה של קריירה. הילד בן 13, אתה בגילו כבר ידעת מה תרצה לעשות כשתגדל? לדעתי, כדאי שקודם כל תברר איתו אם הוא נהנה מהאימונים ומהמשחקים. אם כן, ואם אתם מוכנים להמשיך לעזור לו ואם צריך גם לדחוף כשהוא מתייאש, אז כן - תן לו להמשיך ולשחק עוד כמה שנים".
"הרי יש כל כך הרבה דברים טובים במסגרת הזו: ערכים, משמעת ועבודת צוות", הוספתי, "אתה רואה שהילדים לומדים לעבוד קשה, להתמיד, להתמודד עם קשיים ותסכולים, והכל תוך כדי הנאה ומשחק. בנוסף גם תרוויח מכך שדרך הספורט יש לך ערוץ נהדר ליצור קשר טוב עם הילד ועם העולם שלו".
"כן, אתה אולי צודק. אבל עדיין זה מבאס... אתה מבין אותי", הוא אמר, "הרי עם כל
מה שאתה אומר, עדיין כדורגל זה לא עבודה רגילה כמו בדואר או בבנק. יש את ההתלהבות, את הריגוש, הקהל..."
"בזה אתה צודק לגמרי. אבל בוא נזכור שבסופו של דבר זה רק משחק. גם אם הוא כזה שאיכשהו זורק אותנו בכל פעם אל הילדות, שמזכיר לנו את הכיף וההנאה שחווינו אז כששיחקנו בשכונה", השבתו לו. "בינתיים, תשמח על זה שהילד נמצא במסגרת טובה ולא מסתובב לך בלי שתדע איפה ולמה, עושה פעילות גופנית ולא רק יושב מול המסך. מוטב שאתה וכל שאר ההורים פשוט תרפו ותניחו לילדים לשחק".
לפנייה לכתב/ת 
