מבוא לקוריאה

בדומה לסין וליפן, גם בקוריאה, רב התיירים, מעדיפים לטייל בקבוצות מאורגנות, בעיקר בגלל בעיית השפה והחיסכון בזמן. אך אפשר בהחלט לטייל לבד, מה גם שזה יאפשר לחרוג ממסלול האטרקציות הרגילות וללכת לראות את מה שמרתק בקוריאה במיוחד, בעיני. למשל: לעקוב אחר הפגנת רחוב ולהתרשם מתרבות המחאה שם; להסתובב בשווקים הפתוחים או בשוק דגים; ללכת למופע פופ קוריאני ולצפות במעריצים; להביט על סטייל הלבוש של הבאים והולכים ברחובות השיק של סיאול.

הדבר הבולט ביותר בקוריאה לכל תייר, זו התנופה. תנופה כלכלית, תנופה טכנולוגית, תנופה אקולוגית. הכל שוצף אנרגיה ושיא של קידמה הייטקית. אירופה או ארצות הברית נדמות רדומות ליד קוריאה. והרושם הזה מתכתב ישירות עם מה שמכונה הנס הכלכלי של קוריאה.

 

נס כלכלי וקונפוציוס

קוריאה היא הכלכלה הרביעית בגודלה באסיה; יצרנית המכוניות הרביעית בעולם; יצרנית של יותר משליש הספינות בעולם; יצרנית המחשבים והטלפונים הסלולאריים השנייה בעולם; יצרנית מוצרי הקוסמטיקה החמישית בהיקפה בעולם; והיצואנית השמינית בגודלה בעולם.

לנס הכלכלי הזה של קוריאה יש כמה הסברים, מקצתם ברורים: כמו ההשקעה הממשלתית העצומה בתשתיות ובחינוך. אבל יש הסבר נוסף שנוגע באופי הלאומי הקוריאני: על אף שמרבית הקוריאנים נטשו את אורח החיים המסורתי, המסורת הקונפוציאנית לא נטשה אותם. היא טבועה עמוק בתודעה הלאומית ודווקא המסורת היא שסייעה לחולל את המודרנה. הקונפוציאניזם אינו דת, הוא סט של רעיונות, של פילוסופיה ואורח חיים. אין לו עניין באלוהות מופשטת אלא באדם וביחסיו לזולת, למשפחה ולחברה.

 

עדכונים נוספים גם בפייסבוק של ynet חופש

 

בקוריאה המודרנית הערכים הללו הפכו למשאב. כך למשל יחס הכבוד המסורתי ללימודים. כ-25% מתקציבה של משפחה קוריאנית ממוצעת מוקדש לחינוך הילדים וההשקעה הזו היא שאפשרה הכשרה חסרת תקדים בהיקפה של כוח אדם לתעשייה טכנולוגית מתקדמת. המסורת הקונפוציאנית גם תובעת מהפרט להתמסר לכְּלל. זה תורגם, בעידן המודרני, לנאמנות מלאה למקום העבודה ולמנהליו, לעבודה קשה ולכבוד הדדי כלפי העמיתים לעבודה.

 

נסיעות ותחבורה

המטרופולין הענק של סיאול (10 מיליון תושבים בעיר עצמה, ועוד 15 מיליון במטרופולין סביב) מכוסה כולו ברשת צפופה ויעילה מאוד של קווי רכבת תחתית - המטרו של סיאול. יעילות ההיסעים הציבורית מעוררת קנאה. היא נוחה ומהירה. מחיר נסיעה במטרו: 1.5$. אפשר לקנות יומי חופשי. את הכרטיסים קונים במכונת כרטיסים בתחנה (יש הנחיות באנגלית). ניתן לקנות triple card - המשמש לרכבת התחתית, לאוטובוסים ולמוניות – בסכום בסיסי, למשל 5-10$, ולהטעין אותו באשראי נוסף ככל הנדרש (גם זה במכונה בתחנות הרכבת התחתית).

במקביל יש גם מערכת אוטובוסים, כולה ממונעת בגז. האוטובוסים מגיעים בדיוק בזמן המיועד. וכשאין קו ישיר מנקודה המוצא ליעד הסופי, הנוסע רשאי לעבור מאוטובוס לאוטובוס, על אותו הכרטיס.

 

תחבורה בין-עירונית תתבצע בעיקר ברכבות מעוררות הקנאה ביעילותן ודיוקן. בקו סיאול-בוסאן (עיר הנמל הגדולה, 450 ק"מ מדרום לסיאול) פועלת הרכבת הסופר-מהירה (450 קמ"ש), שכדוגמתה יש רק ביפן ובגרמניה. הנסיעה ברכבת הזו היא חוויה: המהירות מסחררת והעיצוב שלה הייטקי. כמובן שיש אינטרנט חופשי ברכבת. הנסיעה יקרה למדי: 65$ ברכבת אקספרס (שעתיים בלבד); 42$ ברכבת הבינונית (כ-4 שעות נסיעה) ו-28$ ברכבת מאסף (כ-5 שעות נסיעה).

 

רכב שכור - למי שנוסע לטיול קצר (כשבוע) לא הייתי מציע לבזבז זמן על נהיגה עצמית. ובכל-זאת, מי ששוכר רכב יוכל להסתמך על waze, או לוודא שהוא מקבל רכב עם מכשיר ניווט מבוסס ג'י.פי.אס. השילוט בכבישים גם באנגלית, והנהיגה נעימה יחסית כי הנהג הקוריאני ממושמע. הקפידו על הנתיב הנכון בכבישי האגרה.

 

כסף, בתי מלון, אינטרנט

המטבע הקוריאני נקרא וון. שקל אחד שווה כ- 300. ולחישוב מהיר, מעוגל: כל 1000 וון שווים כ-3 שקלים.

 

לינה בקוריאה אינה זולה. בעיקר בסיאול. מלון 3 כוכבים (כגון רשת Ibis המוכרת באירופה ובאמריקה) – כ-450 ₪ ללילה; מלון 4 כוכבים – כ-500-600 ₪ ללילה. מלון 5 כוכבים – כ-700-800 ₪ ללילה. בערי הפריפריה זול יותר.

 

אינטרנט - טיפ חשוב: אמנם יש ווי.פיי בבתי המלון ובמסעדות, אבל יש דרך פשוטה ויעילה ביותר לקבל אינטרנט רצוף, בכל מקום ובכל זמן: מודם WiFi נייד. מייד לאחר הנחיתה בשדה התעופה גשו לדוכן אינטרנט והשכירו WiFi Egg. מניסיון, הראוטר הנייד הזה מספק אינטרנט רצוף ואיכותי בכל מקום ברחבי קוריאה. רק לא לשכוח לטעון את הבטריה שלו מדי ערב.

 

אגב, קוריאה היא המדינה בעלת תשתית האינטרנט הטובה והמהירה בעולם. המדינה כולה מרושתת ברשת תת-קרקעית של סיבים אופטיים. גם שיעור השימוש שם באינטרנט הוא הגבוה בעולם.

 

אוכל ומסעדות

המטבח הקוריאני הוא מטבח ייחודי, עתיר ירקות כבושים ומאכלי ים, מתובל, צבעוני וחריף למדי. האוכל בקוריאה הוא ללא ספק בריא הרבה יותר מהמטבח המערבי. הוא דל בשומן, דל בפחמימות, דל בסוכרים. הקוריאנים לא אוכלים מזון שמצריך חיתוך והם אוכלים רק בצ'ופ-סטיקס. סכין נחשב לאביזר אלים שאין מקומו על שולחן האוכל. בניגוד למקלות האכילה הסיניות העשויות מעץ במבוק, בקוריאה הן עשויות ממתכת חלקה ולכן קשה יותר לתפעולן. את המרקים אוכלים בכף.

המאכל הלאומי בקוריאה הוא הקִימצִ'י: בליל ירקות כבושים. אין ארוחה בקוריאה, מבוקר ועד ערב, שלא יהיה בה קימצ'י. יש מאות סוגי קימצ'י אך כולם מתבססים על ירק מותסס ומתובל. הקימצ'י הרווח ביותר הוא קימצ'י כרוב, ונפוצים גם קימצ'י צנון, לפת, מלפפון, בצל ירוק.

וגם דגים ומאכלי ים יש בשפע, כפי שניתן לצפות ממדינת חצי-אי. הקוריאנים אוכלים כל מה שגדל וצומח בים: מדגים ועד תולעי מים וצלופחים וכמובן הרבה מאוד אצות. ושיטות הבישול מגוונות: מטוגנים, מבושלים, מיובשים וגם חיים.

 

ואשר לבשר – הקוריאנים אוהבים בשר בקר, אך הוא נחשב למעדן והם לא אוכלים אותו ביום-יום. הבשר מוגש בפרוסות דקיקות במיוחד, והסועד מניח את הנתחים העדינים על גריל בשר המכונה בּוּלְגוֹגִי שמוצב במרכז השולחן.

ככלל האוכל והמסעדות זולים משמעותית מן המוכר לנו, בודאי במסעדות הקוריאניות המסורתיות. אישית אני אוהב את האוכל הקוריאני מאוד, וגם חושב שכתייר נכון להתנסות באוכל המקומי ולא ללכת למסעדות מערביות (שהן ממילא גם הרבה יותר יקרות).

 

מחירים במסעד ממוצעת: ארוחת צהריים - 10-20$ לסועד; ארוחת ערב - 20-30$. במסעדות מערביות או הודיות, המחיר יהיה יקר בעוד כ-10$. במסעדות יוקרה המחיר יגיע גם ל100-150$ לארוחה.

לא נהוג לשתות יין במסעדה, ובכלל בקוריאה לא מרבים לצרוך אלכוהול, למעט ליקר קוריאני (Suju) או בירה (Mac). הסוג'ו עשוי מבטטות, אורז ושעורה מזוקקים בפחם במבוק. שיעור האלכוהול כ-20%.

 

הערה חשובה: אין טיפים בקוריאה. דמי השירות כבר כלולים במחיר.

 

הניקיון הקוריאני

להיכנס לבית שימוש ציבורי – ולא משנה אם זה בתחנת רכבת הומת אדם, במסעדה או שירותים ציבוריים ברחוב – זו חוויה שלא מן העולם הזה, ובודאי שונה מבתי השימוש הציבוריים הדוחים בישראל. הכל נקי וריחני. ותודעת הניקיון הזו נראית גם ברחובות, במשרדים, ברכבות.

הקוריאנים מקפידים, הקפדה יוצאת דופן בחומרתה, על הפרדת האשפה לסוגיה השונים: 3 סוגי נייר וקרטון, זכוכית, זבל לח, אשפה לא מתכלת וכדומה. המדינה מספקת שקיות מיוחדות לסוגי האשפה השונים ובכל בניין מגורים בקוריאה יש אחראי אשפה שמתפקידו לוודא שהדיירים מקפידים על המיון. מפירי הנחיות הפרדת האשפה חשופים לקנסות כבדים. והמדינה מעודדת הלשנה.

ואשר לעישון, זה אסור באיסור חמור בשטח הציבורי וברחובות (המעשנים מקבלים קנס) והוא מוגבל לאתרי עישון מותרים בלבד.

 

יופי קוריאני, מעצמה של קוסמטיקה

ובצד הניקיון יש גם יופי רב. כל מי שמסתובב בסיאול, בוודאי ברבעיה האופנתיים כמו גאנגם (Gangnam) ורחוב העצים (Garosu Gil) לא יכול שלא להבחין בכך שהקוריאנים מטופחים מאוד. תרבות היופי והטיפוח העצמי בקוריאה היא טרנד לאומי. ודומה כי זהו עוד ביטוי לאותו צורך בסיסי, ייחודי לעם הזה, להצטיין בכל. להיות "מושלמים" - במראה, בלימודים, בהשקעה בחינוך ובהקפדה על לבוש אופנתי.

מודל היופי הקוריאני – ששואב מציורים היסטוריים של מלכות: עור חלק, לבן-שנהבי, אחיד צבע; גבות דקיקות, שפתיים אדומות, גוף רזה. ואכן עורן של הקוריאניות חלק ובהיר באופן בולט, ולהיט הקוסמטיקה החדש הוא מה שמכונה כאן "פנים עירומות" - מייק-אפ בלתי נראה שמספק את המראה החלק והטבעי. בניגוד אגב לגישה הסינית שדווקא מדגישה את הצבע המלאכותי לפנים.

הקוריאניות משקיעות תועפות של זמן ומשאבים בטיפול בעור הפנים שלהן. נדמה כאילו כל נשות קוריאה – בנות כל גיל ומעמד – שותפות לטקס בוקר ולטקס ערב, שבו הן מטפלות בעור הפנים בסדרת מהלכים קבועה שאין לפסוח בה על שום שלב. ובכל פינת רחוב בקוריאה ניתן למצוא חנויות ודוכנים למוצרי קוסמטיקה. רב התכשירים מתבססים על חומרים טבעיים, מקצתם מוזרים למדי: תמציות של פירות, שורשים, אצות ים, חלזונות, תה ירוק, אורז, ירקות, פטריות, דבש, אלוורה, ואפילו מוך ופלומות שנאספו מקיני ציפורים.

יחסית לגודל האוכלוסייה, הקוריאנים הם גם אלופי עולם בשיעור הניתוחים הפלסטיים, כירורגיה קוסמטית וטיפולי לייזר למיניהם. ויש תיירות שלמה שמגיעה לקוריאה לצורך זה בלבד. חזה גדול אינו חלק ממודל היופי הקוריאני, ולכן, בניגוד למערב, הגדלת שדיים כלל אינה נפוצה בקוריאה. הניתוחים הפלסטיים הרווחים ביותר הם הרמת העפעפיים מעל העיניים מה שיוצר רושם של גלגל עין גדול יותר; יישור האף; הצרת הלסת וחידוד הסנטר. והכל כדי לקבל את המראה הקוריאני האידילי והמושלם.