דוקטור זה כבר מזמן לא רק גבר
יום האישה הבינלאומי שמתקיים החודש הוא הזדמנות מצוינת להכיר את הנשים שששברו את תקרת הזכוכית והגיעו להישגים מרשימים בתחום החינוך
מי אני: פרופ' סיביל היילברון
תפקיד: דיקנית ביה"ס למדעי החברה והרוח, המכללה האקדמית כנרת
גיל: 58
מצב משפחתי: נשואה+3
מגורים: פרדס חנה
מקור ההשראה שלי: ההיסטוריונית חנה ארנדט
החוויה המשמעותית בחיי: להיות מתנדבת בקיבוץ ברקאי בסוף שנות ה-70
שואפת להגיע: לתפקידים באקדמיה בהם אני יכולה להשפיע
האם הגשמת את החלום: אני מגשימה אותו בשלבים
העצה הכי טובה שקיבלתי: לחכות רגע לפני שאני אומרת מה שאני חושבת
העצה הכי גרועה שקיבלתי: לא להגיד מה שאני חושבת
מרגיע אותי: סיגריה אלקטרונית וכוס יין
מעצבן אותי: יהירות ללא כיסוי וחוסר עשיה
מי אני: פרופ' יהודית גל-עזר
תפקיד: מרצה מהאונ' הפתוחה
גיל: 69
מצב משפחתי: נשואה+שלושה ילדים+12 נכדים
מגורים: רמת אביב, תל אביב
מקור ההשראה שלי: עמיתים שלמדתי מהם הרבה. פרופ' גדעון צבס ז"ל, שנתן לי את המוטיבציה ואת המקצועיות, עסק בהוראת מתמטיקה. השני הוא פרופ' דוד הראל, ממנו למדתי מדעי המחשב, ויש כמובן השראה מסוג אחר שקיבלתי מבעלי, ומהילדים שלי.
החוויה המשמעותית בחיי: הילדים והמשפחה זה דבר מאוד משמעותי בחיים שלי אבל מבחינת העבודה המקצועית שלי אז תכנית הלימודים למדעי המחשב שבה הייתי שותפה לכתיבה שלה בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת שפרצה דרך בעולם ומהווה עד היום מודל לחיקוי.
שואפת להגיע: להמשיך לעבוד כמה שאפשר בתחום שבו אני עוסקת ולהביא את מדעי המחשב במערכת החינוך למקום שבו נמצאים המדעים האחרים: פיזיקה, כימיה וביולוגיה גם בארץ וגם בעולם.
האם הגשמת את החלום: את חלקו, אין ספק. התחלנו לפני 20 שנה תהליך בארץ בתחום מדעי המחשב ואנחנו מתקדמים בדרך. בחו"ל, אני שותפה בכל מיני ועדות המנסות לקדם את מדעי המחשב בעולם. כאמור, אני בדרך להגשמת החלום אבל יש עוד עבודה.
העצה הכי טובה שקיבלתי: מאמא שלי על הכתבה בביה"ס היסודי שבה לא קיבלתי 10 – למה לא 10?!
העצה הכי גרועה שקיבלתי: לא זכור לי שקיבלתי עצות גרועות
מרגיע אותי: לעבוד
מעצבן אותי: חוסר יושר במקום הראשון, אי-אכפתיות של אנשים במקום השני ובטלנות במקום השלישי
מי אני: אורנה גיגי
תפקיד: מנכ"לית המכללה האקדמית ספיר
גיל: 51
מצב משפחתי: גרושה+4
מגורים: אשקלון
מקור ההשראה שלי: אמא שלי, שסימנה תמיד עבורי את הדרך גבוה, ופרופ' זאב צחור שהלך לעולמו לאחרונה ועבורי היה מנטור ופורץ דרך בהשכלה הגבוהה בישראל
החוויה המשמעותית בחיי: לידת ארבעת ילדיי
שואפת להגיע: להמשיך להוביל את המכללה לפיתוח אקדמי וחדשנות בחומש הקרוב ואח"כ הכל פתוח
האם הגשמת את החלום: הגשמתי כמה חלומות ואחד מהם הוא לכהן בתפקיד מנכ"לית ספיר. יש לי עוד הרבה חלומות להגשים
העצה הכי טובה שקיבלתי: ליהנות מהדרך ולעשות את זה בחיוך, כל יום הוא מתנה
העצה הכי גרועה שקיבלתי: לוותר, כשעוד לא מיציתי את כל האפשרויות
מרגיע אותי: קיקבוקסינג, אופני שטח, כל פעילות גופנית המשלבת חוויה
מעצבן אותי: עצלנות
מי אני: ד"ר ענבל בכר
תפקיד: מרצה לחינוך מיוחד ורכזת מעורבות חברתית במכללת לוינסקי לחינוך
גיל: 48
מצב משפחתי: נשואה+2 בנות
מגורים: רמת השרון
מקור ההשראה שלי: אחותי הצעירה בעלת צרכים מיוחדים. היא נפגעה בלידה כשחבל הטבור נכרך סביב הצוואר וגרם לפגיעה במוח. ככל שהתבגרתי הכרתי בתרומה הרבה של גדילה לצידה. למדתי לקבל את האחר, להתמודד במשפחה, להבין תגובות של הסביבה, והכי חשוב, למדתי מה הכוונה להכיר ילד, כמה מעגלים משמעותיים יש סביבו המשפיעים עליו, על משפחתו ועל כל סביבתו. ההשראה שלי בהוראת הסטודנטים היא מתוך החוויות האישיות שלי, התובנות לאורך החיים, והתודה שאני מוקירה לגדילה לצידה.
החוויה המשמעותית בחיי: אקדמיה - דוקטורט; ספורט - מקום שני בעולם בטניס שולחן פראלימפי. לאורך שנות בית הספר הייתי תלמידה שקטה, מופנמת, רק בכיתה ג׳ למדתי לקרוא בשטף. אני זוכרת אסטרטגיות שונות שסיגלתי לעצמי על מנת להתמודד עם הקשיים שלי. הוריי תמיד הציעו לי ללכת וללמוד מיד לאחר הצבא, במקביל להשתתפותי בנבחרת ישראל בטניס שולחן. לא הרגשתי בשלה לכך. בגיל 36 התחלתי את לימודיי האקדמיים. למדתי תואר ראשון ושני ברצף, סיימתי את שניהם בהצטיינות יתרה, ומשם המשכתי ללימודי הדוקטורט. שיא אקדמי מבחינתי לתחילת דרך אקדמית מאוחרת.
שואפת להגיע: הקמת מקום חלומי לבעלי צרכים מיוחדים שיספק את כל צרכיהם ללא עלות. המציאות הקשה היום, לצערי, ומתוך ניסיון אישי שלנו כמשפחה להכניס את אחותי למקום ראוי, במידה וקיים מקום איכותי וראוי הוא כרוך בהוצאות מאוד מאוד גבוהות שאינן שוות לכל כיס. החלום שלי, להקים מקום כזה, בו יקבלו אנשים עם צרכים מיוחדים, מוגבלים ככל שיהיו, את הזכות לקבל את כל מה שנדרש למילוי צרכיהם על מנת להביא אותם לאיכות חיים הכי טובה שיש.
האם הגשמת את החלום: עדיין לא
העצה הכי טובה שקיבלתי: בגיל 36 המפקחת על החינוך המיוחד הציעה שאתחיל לימודים אקדמיים (now or never)- קיבלתי את ההצעה
העצה הכי גרועה שקיבלתי: להתחיל ללמוד מיד אחרי הצבא- לא קיבלתי
מרגיע אותי: הים
מעצבן אותי: שדורכים על אנשים אחרים לשם השגת מטרות
מי אני: חנה דורסמן
תפקיד: מנכ"לית עמותת חינוך לפסגות
גיל: 42
מצב משפחתי: רווקה
מגורים: תל אביב-יפו
מקור ההשראה שלי: הוריי. הם אנשים מעורבים בקהילתם שחינכו אותי על חשיבותה של ערבות הדדית ועל כך שערכים ומשמעות - הם מעל הכל
החוויה המשמעותית בחיי: האחת, הלימודים במכון מנדל למנהיגות חינוכית. מדובר במקום שתרם רבות לעיצוב זהותי החברתית והחינוכית. המוטו של מר מורטון מנדל It's All About Who וחוויית הלימודים מאפשרים בניית חזון חברתי, ובנייה של שלב נוסף בחיים ברמה המקצועית והאישית. השנייה, מנכ"ול העמותה. השנים כמנכ"לית העמותה מאפשרות לי לפגוש אנשים ונשים במעגלי הפעילות השונים של העמותה, שמאמינים שאפשר וצריך לפעול בכדי לעשות את העולם למקום טוב יותר, וכן לקחת חלק במשימה שאין גדולה ממנה, והיא לאפשר לילדים וילדות לקבל הזדמנויות רבות יותר לחיים בהם יוכלו לממש את הפוטנציאל שלהם.
שואפת להגיע: אני שואפת להתקדם בסולם ההשפעה על המרחב הציבורי, חברתי וחינוכי בישראל.
האם הגשמת את החלום: מתחילת דרכי, אני מתעסקת בצמצום פערים חברתיים באמצעות חיבור של אנשים/נשים וקהילות לכוחותיהם/ן. מבחינתי, החלום מורכב משני צירים: האחד, ציר שמאפשר לאנשים לממש את הפוטנציאל שלהם ולחיות חיים טובים ומלאים, והשני, ציר שמאפשר מרחב חברתי שתומך במוביליות. הגשמת החלום היא עמותת חינוך לפסגות - שבעצם מאפשרת את שילוב שני הצירים הללו תוך פיתוח מתמיד שלהם.
העצה הכי טובה שקיבלתי: לחיות בהכרת תודה. חיים של הכרת תודה למתרחש סביבנו גורמים לשמחה, שמחזקת את היכולת לפעול בעולם.
העצה הכי גרועה שקיבלתי: כאישה שמובילה מהלכים - עצה גרועה מבחינתי היא עצה שמקורה בפחד. עצה טובה היא עצה שמקורה באהבה ואמונה. אני משתדלת תמיד לנסות ולהקשיב לעצות הטובות
מרגיע אותי: המשפחה, החברות שלי וצ'י קונג
מעצבן אותי: בירוקרטיה שיכולה לחסום מעוף ויצירתיות
מי אני: לילי פוקמונסקי
תפקיד: מנהלת המחלקה לגננות בהסתדרות המורים
מצב משפחתי: נשואה
מקום מגורים: מרכז הארץ
מקור ההשראה שלי: מבחינה מקצועית, שתי מפקחות מעולות - אסתר ליפשיץ במחוז צפון בתחילת דרכי, בהמשך המפקחת שמחה בכר ז״ל במחוז מרכז. מאסתר למדתי להיות אנושית עם כל האנשים העובדים איתי ומסביבי. למדתי לראות את עבודתי כמקצוע מאד חשוב מבלי לשכוח שהמשפחה תמיד במקום ראשון. משמחה כבר הייתי עם 20 שנות וותק, למדתי מהו חזון חינוכי אמיתי, למדתי שבחינוך ילדים צעירים השמיים הם עדיין לא הגבול, שאפשר להגיע עם הילדים להישגים מרשימים כשהלמידה היא חווייתית. שתיהן ידעו לא להגביל אותי בעשייה החינוכית שלי.
החוויה המשמעותית בחיי: שילוב של ילד עם תסמונת דאון במשך שנתיים ללא צמודה והמשך לימודיו במסגרת רגילה עד התיכון. כשהייתי מנהלת גן ותיקה, חיפשתי אתגרים ושילבתי מיוזמתי ילד בעל צרכים מיוחדים בגן. בשיחת ההכרות עם האם, סיפרתי לה רק את האמת, מדוע אני רוצה את הילד שלה בגן. הסברתי לה שגם הילד שלה ירוויח וגם שאר ילדי הגן. הבטחתי לה שחוץ משירותי דת, הילד יקבל הכל, בדיוק כמו כל ילד אחר
לאן שואפת להגיע: שרת החינוך
האם הגשמת את החלום: כפעילה ציבורית בין העמיתות שלי , ראיתי לנכון להמשיך ולהוביל את הגננות בארץ בנושא שמירת הזכויות ,בהעצמת הגננות , בלהוכיח לכולם שזה המקצוע הכי חשוב לעתיד מדינת ישראל .מבחינתי מדובר בהגשמת חלום.
העצה הכי טובה שקיבלתי: להתקדם תמיד ביושר
העצה הכי גרועה שקיבלתי: יודעת לא להקשיב לעצות גרועות
מרגיע אותי: השקט והים הפתוח
מעצבן אותי: כשמשקרים לי
לפנייה לכתב/ת 
