פרופסור סלפי: 30 שנה - תמונה אחת בכל יום
פרופ' קארל ביידן השיק בשקט את הפרויקט שלו ב-23 בפברואר 1987. בצילומים הוא מנסה להישאר נאמן לתמונה הראשונה שלו, עושה את אותה הפוזה עם פנים ניטרליות, ומשתמש באותה מצלמת 35 מ"מ, חצובה, רקע ותאורה
הרבה לפני שקראנו להן "תמונות סלפי", פרופ' קארל ביידן צילם תמונה פשוטה של עצמו בשחור ולבן. ואז הוא עשה זאת שוב בכל יום בשלושת העשורים שלאחר מכן. הפרויקט "כל יום" של ביידן חגג בשבוע שעבר 30 שנות קיום, ולפי היזם, אין לו כל כוונה להפסיק. בשל ההתבוננות הקשוחה שלו במושגי התמותה והזקנה, יש לו מעט שהחלו לקרוא לביידן, פרופסור בבוסטון קולג', "אבי הסלפי".
אך ביידן, בן 64 מקיימברידג', רוטן מכל השוואה של יצירותיו לסלפי המוכרים וה"דאק-פייסיים" שמככבים כיום באינסטגרם ובפייסבוק. עם זאת, הוא מכיר בכך שהימצאות הסלפי בכל פינה כיום בהחלט תרמה להעלאת מודעות לפרויקט שלו, שכבר הגיע לגלריות בבוסטון, ניו יורק וערים רבות ונוספות במהלך השנים.
"אם לא היה את שיגעון הסלפי, כנראה הייתי ממשיך כהרגלי באנונימיות שלו", התלוצץ ביידן. "שזה בערך מה שציפיתי לו".
מה שגורם לפרויקט הזה להצליח בעצם זו העובדה שהוא משקף כמה רעיונות אוניברסליים במקביל, ממוות ועד לאובססיה של האדם להנציח את עצמו בדרך כלשהי, כך אמר הווארד יזרסקי, בעל גלריה בבוסטון שהציג את הפרויקט של ביידן כבר פעמיים. "זה גם אישי וגם אוניברסלי, בעת ובעונה אחת", אמר יזרסקי. "הוא מתעד חיים, או לפחות היבט אחד של החיים שכולנו יכולים להתחבר אליו כי כולנו באותה סירה. כולנו הולכים למות".
רוברט מאן, בעל גלריה מניו יורק שהציג את עבודתו של ביידן לפני 20 שנה, סיפר עד כמה הוא מתרשם מכך שהפרופסור המשיך עם היוזמה. "לראות את קארל מזדקן (בחן) מול המצלמה זה כבוד גדול", אמר.
ביידן השיק בשקט את הפרויקט שלו ב-23 בפברואר, 1987, יום לאחר מותו של האמן אנדי וורהול וכמעט שני עשורים לפני שפייסבוק הגיח לעולמנו. הוא מנסה להישאר נאמן לתמונה הראשונה שלו, עושה את אותה הפוזה עם פנים ניטרליות, ומשתמש באותה מצלמת 35 מ"מ, חצובה, רקע ותאורה.
"המעשה עצמו הוא כמו לצחצח שיניים", סיפר. "אני פשוט מצלם את התמונה ואז ממשיך עם היום שלי. זה לא טקס קדוש או משהו כזה".
שכח להצטלם ב-15/10/91
ביידן גם נאלץ לנקוט כצה צעדים לא פשוטים כדי ממש לשמור על אותה ארשת פנים. הוא לא גידל שפם או זקן והוא שומר על התסרוקת שלו באותו עיצוב פשוט. "אני חייב להפוך את כל המשתנים לקבועים כדי לא להסיח דעת מתהליך ההזדקנות", הסביר.
מלבד תמותה, ביידן אומר כי הפרויקט גם נוגע בנושאים של אובססיה, שינוי הדרגתי והרדיפה אחר שלמות. "כמה שאני לא מנסה לצלם בכל יום בדיוק את אותה התמונה, אני נכשל מדי יום", סיפר. "תמיד יש משהו שהוא קצת שונה, חוץ מתהליך ההזדקנות".
כבר כמעט 11 אלף תמונות מאחוריו, אך השינויים במראה החיצוני של ביידן לאורך הזמן לא נראים כל כך דרמטיים. אך בשנת 2001, כאשר עבר ביידן טיפול כימותרפי בשל סרטן הערמונית שבו חלה הוא הפך יותר ויותר רזה באופן ניכר.
הסרטן כעת בהפוגה, וכפי שהתמונות עצמן גם מראות - הוא חזר לעצמו. הוא מעיד כי השינוי היחיד שעוד נותר מאותה התקופה הוא דווקא הגבות שלו - הוא טוען כי הן בעצם לא בדיוק צמחו בחזרה.
ובכל זאת, ישנו יום אחד ב-30 השנים האחרונות שבו, לפי עדותו של ביידן, הוא לא טרח להצטלם: 15 באוקטובר 1991. "זה פשוט היה רגע מטופש של שכחה", הודה.
לפנייה לכתב/ת 
