המאבק נגד מכל האמוניה: מכתב לתלמידי ישראל

חנן יזדי, נוי קריאף, המהלך שיזמתם ביחד עם חבריכם במועצת התלמידים והנוער הארצית, עשה משהו במדינה הזאת. לימדתם אותנו, המבוגרים, שיעור מרגש באזרחות ובדמוקרטיה. לימדתם אותנו שאינכם ממש מתאימים לתדמית שמנסים לייחס לכם, של ילדים מנוכרים, מפונקים, אגוצנטריים, נהנתנים, חסרי מטרה וחסרי יוזמה.

אתם אולי מתנהגים באופן שונה מהדור שלנו, צוחקים מבדיחות אחרות, נהנים מבידור שונה, ומדברים בשפה אחרת. קצב החיים שלכם מהיר יותר ואתם נאלצים לחלק את הקשב שלכם באופן בו-זמני להמון ערוצים, כדי לא לפגר מאחור, כאשר כל חבריהם כבר דוהרים לדבר הבא. הקשיים שלכם שונים מאלו שהיו לנו בגילכם וגם השמחות שלכם שונות. רבים מבני הדור שלי מתקשים להבין את מה שעובר עליכם, נוטים לשפוט אתכם בחומרה על פי אמות מידה שהיו נכונות לזמנים אחרים.

גם הדור שלי ספג ביקורות קשות מבני הדור הקודם. איכזבנו אותם בהיותנו מפונקים וקלי דעת, לוקים בחוסר רצינות ובחוסר ערכים. אמנם לא ייבשנו ביצות ולא הקמנו מדינה, אבל כאשר הגיעה שעת מבחן, שבה נדרשנו לתרום לחברה ולפעול באומץ לב אישי וציבורי, עמדנו בכבוד במבחנים הללו. המבוגרים הופתעו ממה שעשה הדור שלי במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור ובבנייתה של כלכלה מדהימה, בהקמתה של מדינת סטרטאפ, בהעצמת האוניברסיטאות, ביצירה ספרותית, באומנות ובחיזוקה של הדמוקרטיה.

כולנו יחד למדנו הרבה מאד משרשת האירועים שהתרחשו במדינה בשבועות האחרונים:

שיעור ראשון: כמעט כל דבר בנוי על איכותם של אנשים ועל טיב היחסים ביניהם.

בשנת 1948, מיד עם תחילת כהונתו של הגנרל בדימוס דוויט אייזנהאואר כנשיא אוניברסיטת קולומביה, הוא כינס את כל חברי הסגל לפגישת היכרות. בפתיחת נאומו הכריז כי הוא שמח מאוד לפגוש את עובדי האוניברסיטה, אבל דבריו נקטעו בקריאת ביניים של פרופסור לפיזיקה, יהודי נמוך קומה בשם איזידור רבי: "סלח לי אדוני. חברי סגל האוניברסיטה אינם עובדי האוניברסיטה. חברי הסגל הם האוניברסיטה".

הערה זאת מסמלת את תמצית קיומן של האוניברסיטאות וגם של כל המוסדות האחרים בעולם. מבנים מפוארים ומתקני ספורט מהודרים אינם יוצרים בית ספר איכותי. התלמידים והמורים יוצרים אותו. ערכו של מפעל תעשייה איננו נמדד במתקני הייצור וגם לא בשווי המנייה שלו, אלא באיכותם של המהנדסים, המדענים והטכנאים שבו, ובמידת התלהבותם לעבודה. איכותו של צבא היא לא הטנקים, הצוללות ושאר הברזלים היקרים והמטופשים, אלא חייליו וקציניו.

שיעור שני: האזרח הפשוט איננו חסר אונים מול השלטון והממון

עד לפני חודש, נדמה היה כי שום כוח שבעולם לא יוכל לסלק את מכל האמוניה מתחומי המפרץ ובלתי ניתן יהיה להפסיק פעילות מסוכנת שנמשכה ללא הפרעה יותר משלושה עשורים. מול האזרח הבודד עמדו תעשיינים עתירי ממון והשפעה, פוליטיקאים שנמצאים תמיד בצד הנכון, כל משרדי הממשלה, התאחדות התעשיינים, פיקוד העורף, המועצה לביטחון לאומי, אפילו רוב התקשורת הממוסדת, כולם. אפילו מערכת המשפט לא עמדה לצידו של האזרח הפשוט.

אבל החומה הבצורה הזאת נפרצה בתוך שבועיים, באופן בלתי צפוי לחלוטין, כמו הברבור השחור מספרו של נאסים טאלב. הוכחנו כי למרות שלאדם הבודד אין כוח רב, שילוב כוחות של הרבה אזרחים כועסים, יכול ליצור עוצמה אדירה שאפילו הגורמים הנ"ל אינם יכולים לעמוד בפניה. מאות אלפי אזרחים בחיפה ובמפרץ קמו ואמרו שנמאס להם לחיות תחת חרב האמוניה, עשרות אלפי מהנדסים קמו ואמרו שאפשר לקיים תעשייה רווחית גם אחרת, וכעת אתם, עשרות אלפי נערים מפונקים כביכול, קמתם וקיבלתם אחריות על חייכם וחיי משפחותיכם. כולנו יחד מוכיחים שאפשר לשנות את המציאות, והיא אכן משתנה במהירות עוצרת נשימה.

שיעור שלישי: אין בעיה שהיא חסרת פתרון. לכל בעיה יש כמה פתרונות

לשאלה כיצד ניתן להתפרנס כיום מייצור דשנים במדינת ישראל, ישנם פתרונות רבים ולכל אחד מהם ייתרונות וחסרונות. ייצור במפרץ חיפה על בסיס מאגרי ענק של אמוניה מיובאת תוך סיכון אוכלוסיית המפרץ, הוא ללא ספק הפתרון הגרוע מכולם. יש לנו סיבות טובות להניח שהפתרון הזה הוא כבר נחלת העבר. כמו במקרים רבים אחרים שלגביהם נטען כי קיים רק פתרון אחד, גם לבעייה הנוכחית ימצאו פתרונות מצויינים. כמו במקרים רבים אחרים, נעמוד כולנו נפעמים מכך שפתרונות מפתיעים בפשטותם, לא עלו במוחם של מקבלי ההחלטות לפני שנים רבות.

אותו פרופסור איזידור רבי, אשר זכה בפרס נובל לפיסיקה בשנת 1944, סיפר פעם על ילדותו: "בעוד שרוב ההורים נהגו לשאול את ילדיהם מה למדת היום בבית הספר, אמי הייתה בודקת איזו שאלה טובה שאלתי היום." המשיכו לשאול שאלות טובות ושאלות מרגיזות, ובכך תתרמו לעצמכם ולמדינה.

פרופ אהוד קינן, פרופסור לכימיה בטכניון, נשיא החברה הישראלית לכימיה, העורך הראשי של כתב העת הישראלי לכימיה ויו"ר ועדת מקצוע הכימיה במשרד החינוך