"עניינים אישיים": אל תתנו לסרט הזה לחמוק
סרט הביכורים החדש של מהא חאג', "עניינים אישיים", מציב במרכזו משפחה פלסטינית המפוזרת בין ישראל, שטחי הרשות ואירופה. בצורה רגישה, חכמה ואירונית, הוא מצליח לתאר חיים תחת מציאות מורכבת מבלי לצעוק "כיבוש" לכל אורכו. מדובר בהפתעה קולנועית מרעננת
לקראת סופו של "עניינים אישיים", סרט הביכורים היפה מאוד של מהא חאג', פוצחים שניים מגיבוריו הפלסטינים בריקוד טנגו סוחף בחדר החקירות שבו הם כלואים, לנגד עיניהם של השוטרים הצופים בהם מבעד למראה חד כיוונית. לא זו בלבד שמדובר בסצנה מקסימה וסוריאליסטית, אלא שהמחווה הספונטנית הזו נהפכת להתרסה חריפה כנגד מבטו של המדכא.
ואמנם, חינו הרב של "עניינים אישיים" נובע בראש ובראשונה מהדרך המעודנת בה הוא נוגע ביחסי כובש-נכבש, ובהתעקשות שלו שלא להפוך לעוד מניפסט פוליטי צדקני מהסוג האהוב כל כך על מצקצקי הלשון באשר הם. למעשה, הסרט נמנע כמעט במפגיע מלעסוק בפוליטיקה בצורה ישירה וצעקנית, ומספק פרקי התבוננות אירוניים ונבונים בחייה של משפחה פלסטינית שחבריה נפוצו בין ישראל, שטחי הרשות ואירופה.
ביקורות נוספות במדור הקולנוע של ynet:
קשה שלא לזהות את השפעתו של איליה סולימאן, בכיר הקולנוענים הפלסטינים ("כרוניקה של היעלמות") על סרטה של חאג', שאכן עבדה כמעצבת אמנותית בסרטו "הזמן שנותר". הממד הקומי הנלווה למצבים יומיומיים, השתיקות האבסורדיות, הנרטיב החף כמעט מכל דרמה, הגחכת הכובש וההתבוננות המרוחקת – כל אלה ועוד הפכו לסימני הזיהוי שלו, והם בולטים גם ב"עניינים אישיים". ויחד עם זאת, זוהי יצירה בעלת סגנון ועוצמה משלה המעידה, כמו "לא פה לא שם" של מייסלון חמוד המוקרן עדיין, על נוכחותו של קולנוע נשי פלסטיני מרתק.
"עניינים אישיים" מדגיש אמנם כבר בשמו את הניסיון לנתק בין האישי והפוליטי - קריאה שלא פעם נכפית על סרטים שעוסקים במצב של דיכוי לאומי, גזעי או מגדרי – אך בה בעת הוא עוסק בגבולות, ממשיים ומופשטים, שגיבוריו הציבו ביניהם. עיסוק שכמו תובע קריאה פוליטית של הסרט. ואמנם, הקשר בין המתח הבין-אישי והמציאות היומיומית של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני מוצא את ביטויו המובהק בסצינה שתוארה לעיל, שבה העימות והפיוס בין טארק ומאיסה מתנהלים בתוך מרחב המייצג שליטה וכיבוש, ובצעדי הריקוד שלהם מפרקים אותו מכוחו הפוליטי.
אין זה מקרה, לפיכך, שאף לא אחד מהנרטיבים בסרט מגיע אל סופו. כולם נקטעים במעין מחוות אנושיות, לעתים אבסורדיות, שמשקפות מבלי לומר זאת מפורשות מציאות פוליטית מורכבת ומסוכסכת. כך, ג'ורג' שמקבל הצעה להיבחן לסרט הוליוודי (סובביו מקווים שלא מדובר בתפקיד של מחבל) עוצר לפתע באמצע הדרך לאודישן בנסיבות מפתיעות ומרגשות, וגם אם נדמה לרגע שאוסף הסיפורים המשפחתיים חותר לפתרון והשלמה – חאג' מקפידה להיוותר עמומה ואירונית באשר לכך.
"עניינים אישיים", שהוקרן לראשונה במסגרת "מבט מסוים" היוקרתית בפסטיבל קאן וקטף את פרס הסרט המצטיין בפסטיבל חיפה, הוא בראש ובראשונה הפתעה נעימה. לא רק משום שחאג' (שביימה לפני כן סרט קצר אך מעולם לא למדה קולנוע באופן מסודר) היא יוצרת מוכשרת, אלא גם בזכות הדיוקנאות האנושיים שהיא מעצבת. במיוחד אמורים הדברים בתיאור המדויק כל כך של מערכת היחסים בין ההורים המבוגרים שבקושי מחליפים ביניהם מבט או מילה, או בדמותה של סבתא סנילית ושתקנית (ג׳יהאן דרמלקוניאן) הנוהגת להזיז רהיטים, וברגע מרגש אחד נזכרת איך בילדותה שכח אותה אביה במפעל לבלטות.
חאג' בסרטה בוחרת להתמקד בבני משפחה פלסטינית שהמציאות של הסכסוך כביכול אינה נוגעת להם. אך זוהי בגדר הטעיה בלבד. "עניינים אישיים" – והכותרת היא אמנם מתעתעת – אומר שהאישי הוא תמיד פוליטי, והאמירה הזו בוקעת מתוכו בצורה מעודנת, משעשעת ומתוחכמת. אל תניחו לסרט הזה לחמוק מתחת לרדאר שלכם.
