עזה לאן?

את בחירתו של יחיא סינוואר למנהיג חמאס בעזה ליוותה פרשנות כמעט אחידה הטוענת שפניה של הרצועה לקראת התעצמות צבאית, הסלמה ביחסים עם הרשות הפלסטינית ועימות מחודש עם ישראל. התחזיות האפוקליפטיות שתיארו כיצד "המחבל הכריזמטי" סוחף את הרצועה לעוד סיבוב של אלימות קשה ,נשענות רק על הערכת אישיותו הניצית ועל התבטאויותיו המיליטנטיות בעבר. הן מתעלמות מהעובדה הבסיסית שמנהיגים בתקופתנו, גם דיקטטורים קיצוניים, כבר אינם בבחינת חזקים יותר מעמם ומסביבתם.

עידן "המנהיג החזק" הכל יכול, חלף. הרודנים סדאם חוסיין, מועמר קדאפי, ועלי עבדאללה סאלח התימני כבר מזמן לא ישובים על כסאותיהם. הפונדמנטליסט האסלאמי מוחמד מורסי המצרי הבין את כללי המשחק בתוך תקופה קצרה מאוד. גם כסאו של בשאר אסד הסורי לא מפסיק להתנדנד. גם מנהיגי ארגוני טרור למדו זאת על בשרם: בן לאדן חוסל ומאז אל קאעידה פעיל פחות, אל בגדאדי מדאעש נושם את נשימות ארגונו האחרונות ומנהיג חיזבאללה חסן נסראללה מצייץ מזה עשור: "אגיב תגובה חריפה נגד ישראל" וחומק לבונקר שלו, מצייץ, ושוב נמלט.

גם מנהיג חמאס יחיא סינוואר אינו פועל בחלל ריק. כדי שהוא יקבל החלטה לתקוף את ישראל צריכה להיות התפתחות קיצונית שתבהיר חד משמעית ש"אין לעזה ולי מה להפסיד". אך בעת הזאת, יש לו ולעזתים הרבה מה להפסיד. כשאנשיו בישרו לו שרק 613 מיליון מתוך 3.875 מיליארד דולר שהובטחו לשיקום עזה בעקבות "צוק איתן" הגיעו לרצועה, הוא הבין שהמדינות התורמות אינן מוכנות לתרום מבלי לקבל ערבויות שממשל חמאס יתמקד רק בבנייה ובשיקום. גם הבנק העולמי שהתחייב לפתח את הרצועה סיפק פחות ממחצית הסכום של 3.5 מיליארד דולר שהבטיח, משום שהוא מבקש לוודא שכספי השיקום לא יושקעו בהתעצמות צבאית או שחלילה לא ייבלעו בעשן של התלקחות חדשה.

כן, יש לעזתים מה להפסיד. נכון, האבטלה עדיין גבוהה, ל-58% מהאוכלוסייה אין מקור הכנסה יציב וישנם עדיין 65,000 משפחות שבתיהם לא שוקמו מאז העימות ב 2014. עם זאת, ישנה תנופת בנייה ופיתוח שלא נראו כמותה תקופה ארוכה. מדי יום מגיעים למעברי הרצועה כ-200 עד 300 משאיות ישראליות הפורקות כמויות ענק של מזון, חומרי בנייה ומוצרי צריכה.

בשכונת היוקרה זיתון נחנך לאחרונה קניון קפיטאל המצטרף למספר אתרי בילוי וקניות שצצו לאחרונה ברצועה, מה שמצביע על מגמה של "גם אנו רוצים בחיים שפויים". עשרות אלפי פלסטינים העובדים בישראל ומשתכרים בין 200 ל-300 שקלים ביום, לעומת מחצית הסכום שהיו משתכרים, אם בכלל, ברצועה, הם סממניה הבולטים של השאיפה לשוב לשגרה. העם הפלסטיני, גם תחת חמא"ס מעדיף לחם במקום נשק.

לכן, קודם שינסה יחיא סנוואר להציג "מתווה חדש" להתחדשות הרצועה, נניח באמצעות שיגור טילים לעבר ישראל, יהיה עליו להתגבר על כמה מכשולים לא קלים: על סינדרום נסראללה ("אילו ידעתי מה יהיה הנזק לא הייתי פותח במלחמה ב 2006") שבהינף יד השיב את לבנון עשרות שנים לאחור, על איומי המדינות התורמות והבנק העולמי להפסיק את הזרמת הכספים במקרה של עימות חמוש מחודש, על אזהרות מצרים, ירדן וקאטר האומרות לו במפורש שסיבוב מזוין נוסף יחסל סופית את ממשלו. זה קצת יותר מדי גם עבור "מנהיג כריזמטי, אהוד וחדור נקם" כיחיא סנוואר.