"איבדתי את הרעב"
אנסטסיה גלושקוב, האישה היחידה שייצגה את ישראל בארבע אולימפיאדות, מדברת על הקריירה, המשפחה, המלחמה עם הגוף והמים הירוקים בריו. ראיון פרישה
כובע הים והבגד הנוצץ פינו את מקומם לחליפה מחויטת. האיפור העדין החליף את האיפור הכבד והעמיד במים. במקום לעמוד על קרקעית הבריכה היא התיישבה מאחורי המיקרופונים. בגיל 31, לאחר 22 שנות פעילות, השחיינית האמנותית אנסטסיה גלושקוב הודיעה בשבוע שעבר על פרישה.
"הסתיים עוד פרק חשוב בחיים שלי", סיפרה בראיון ל"ידיעות אחרונות" גלושקוב, האישה הישראלית היחידה שהופיעה בארבע אולימפיאדות (מאתונה 2004 עד ריו 2016). "לפרוש היה לי מוזר. לא הייתי בטוחה איך להתכונן".
מתי נפלה ההחלטה?
"חשבתי הרבה לפני המהלך הזה. חשבתי המון גם אחרי ריו, אבל התחלתי להתאמן והרגשתי שהראש שלי לא יוצר דרייב חדש בתוך המים. בנוסף, יש את העניין המשפחתי. התחלתי להרגיש שזה בא גם על חשבון בני המשפחה ושצריך לתת להם זמן איכות. כל המיץ שהיה לי נסחט עד הטיפה האחרונה בריו. רציתי להבין עם עצמי שזה עניין של עייפות, שאני צריכה להתאפס על עצמי ולחזור עם מנועים יותר חזקים, ובכנות - לא הרגשתי שזה שם. לא הייתי מספיק רעבה להמשיך לטוקיו, אז לא רציתי להשלות את עצמי ולא את המערכת. כרגע הישגים נוספים בתוך המים לא על הפרק בשבילי, אבל יחד עם זאת אני לא יודעת מה העתיד יביא. אני הולכת עם הלב שלי ויודעת שהיום אני לא מספיק סקרנית ורעבה להביא עוד הישג ולחפש את עצמי באתגרים חדשים".
"שחייה אמנותית היא כמו סם חזק"
גלושקוב עלתה לישראל ממוסקבה בגיל תשע. היא זכתה 16 שנים ברציפות באליפות ישראל, ורשמה יחד עם אינה יופה את הישג השיא שלה - מקום רביעי בתחרות הדואט באליפות אירופה 2010 בהונגריה. ב-2014, כחצי שנה לאחר לידת בנה תום, סיימה במקום החמישי בתרגיל סולו באליפות אירופה בברלין. ב-2016 זכתה במדליית זהב באליפות צרפת הפתוחה, גם כן בתרגיל סולו.
"אני תמיד משווה שחייה אמנותית לסם מאוד חזק", היא אומרת. "לפעמים הוא כבר מתיש אותך ואת לא תמיד ניגשת באופן הכי כיף ומלא שמחה לכל אימון, אבל בסוף האימון את יוצאת בהרגשה טובה עם סיפוק. תמיד זו הייתה מלחמת התשה עם הגוף".
לפני ריו 2016 היא חששה שלא תשיג את הקריטריון עם יבגניה טטלבאום, השותפה החדשה. "פחדתי שאולי לא נשיג את הקריטריון, שאולי כל זה היה בזבוז זמן. להיות שם בסופו של דבר זה היה הכי מתוק, אפילו שזו פעם רביעית. המקום ה-20 בריו זה ניצחון. כשהיה צריך להסתכל על הנסיבות של מה שעברנו - עם התנאים, פטירתו של אבא שלי, לידה שעברתי ושותפה חדשה - זה בהחלט היה ניצחון".
היו דברים שוויתרת עליהם במהלך הקריירה?
"אצלי דווקא לצד הקריירה היה איזה בונוס. הצלחתי לעשות תואר ראשון במקביל להכנות לאולימפיאדת לונדון, וזה מכפר על הרבה דברים אחרים. המון ספורטאיות לא זוכות להקים משפחה במקביל לקריירה. אני נורא בת מזל שבעלי, סיוון, היה לידי. זכיתי לפגוש צד שני מאוד מבין, אוהב ותומך, ועובדה שזה מחזיק כמעט עשור".
מה חסר לענף הזה כדי להמשיך ולצמוח?
"פנימייה של מצוינות עם כל התנאים והציוד הנדרש. נכון, זה לא ענף כל כך פופולרי, אבל צריך בריכה עם שעות לאימונים. זה מה שיכול לעשות את ההבדל בין תוצאה מדהימה למשהו רגיל".
בדיעבד, מה היית עושה אחרת?
"אף פעם אין לי חרטות. או שאני על הסוס המנצח, או שאני לומדת. תמיד עשיתי את הבחירה הנכונה".
איפה נראה אותך בעתיד?
"הייתי יותר מעוניינת לתרום מזווית חדשה, לא רק לענף שלי ולהתפתחות האישית שלי, אלא לתרום לספורט באופן כללי. אני מעוניינת להירשם ללימודים לפסיכולוגיית ספורט ולפתח דורות צעירים של ספורטאים".
ולסיום: הרגע הכי הזוי בקריירה?
"המים הירוקים בריו. לפעמים אני שואלת את עצמי: 'זה באמת היה?'"
לפנייה לכתב/ת 
