אסור שבן זוגי יראה אותי בלי מייק אפ
פורים עוד לא הגיע, אבל בשביל טליה כל יום הוא הזדמנות לעטות על עצמה את המסכה של "מיס פרפקט", ולהעמיד פנים שהיא מישהי אחרת, מוצלחת ויפה יותר. אבל כדי להגיע לאינטימיות עם בן הזוג שלה, היא תיאלץ להיפרד מהמסכות. אימון אישי
התחלתי לפרום איתה את הקשיים, וגיליתי תמונת מצב מוכרת - חוסר הוודאות שהקשר החדש מביא עמו, גורמת לטליה להדק את המסכה והתחפושת ביתר שאת על פניה והווייתה, והאחזקה המתמדת מותירה אותה בלי הרבה אנרגיה ועם עצב עמוק וצורם. טליה מאמינה שגיא, הבחור שהיא יוצאת איתו, אוהב את החזות שהיא מציגה ואת החלקים המוקפדים שהיא דואגת לחשוף, אבל חוששת שאם הוא יגלה את התמונה השלמה, את טליה האמיתית נטולת התחפושת, סביר להניח שהוא כבר לא ירצה אותה. תוך כדי השיחה אני מהרהרת על הקושי הגדול הזה שלה להיות באינטימיות, קודם כל עם עצמה.
"מה את לא רוצה שהוא ידע?", אני שואלת, ומופתעת מעט מהרשימה הארוכה, הצורמת והמעציבה שהיא שוטחת בפניי. "זה מתחיל בדברים חיצוניים - אני לא רוצה שהוא ידע שהשיער הטבעי שלי מתולתל, ושאני מקפידה לעשות החלקות כל כמה חודשים", אמרה והוסיפה שאין מצב שהוא יראה אותה בליי מייק אפ, גם אם זה אומר לקום לפנות בוקר, למרוח שכבה טובה ולחזור למיטה כשהיא מאופרת. "אני לא רוצה שהוא ידע שאני מוציאה שחורים, מורטת שפם וגבות, שבמחזור אני עם תחתוני סבתא מכותנה ולא עם חוטיני תחרה. אני גם לא רוצה שהוא ידע שאני חסרת ביטחון, שאני חושבת שאני לא מספיק חכמה, שלפעמים אני גברית ואגרסיבית, שיש לי מצבי רוח קיצוניים, שאני לוקחת ציפרלקס ושהמשפחה שלי מפורקת. להמשיך?".
היא מלכסנת אליי את המבט שלה ואני בולעת רוק. אני יכולה להזדהות בקלות עם חלק מהדברים שלה, ועצב גדול נופל על פניי. אוף. מתי למדנו להסתיר את האנושיות שלנו, ולמה? אני זוכרת את ההפתעה שהכתה בי כשהגעתי להודו וראיתי אנשים שעושים את הצרכים שלהם, ככה, בצידי הדרך, בלי להסתתר ובלי להתבייש. שמעתי ש"ככה זה בהודו", אבל עד שלא ראיתי את זה במו עיניי, לא הצלחתי לתפוס את התופעה, את הדבר הזה שלימדו אותנו בגיל צעיר לעשות בדלת סגורה, להפיג מיד את הריח במבשמים שונים, ובטח שלא לדבר על זה.
הביקור בהודו חידד לי את מה שספרי האנתרופולוגיה סיפרו – עד כמה הכל מוטה תרבות, ועד כמה התרבות שלנו דואגת שנסתיר טוב-טוב את כל מה שלא עומד בקנה אחד עם הערכים המערביים כמו מה זה להיות אישה ומה זה להיות גבר, מה זה להיות אדם "טוב" וכדומה. טליה הפנימה את המסרים הללו כמו רוב האנשים, וכל עוד היא חיה לבדה, היא הצליחה להסתיר את "הפגמים" בעזרתם האדיבה של ספרים, מאפרות, פלסטיקאים, דיאטות והרבה מאוד זמן השקעה לפני כל יציאה מהבית. אבל מרגע שהיא נכנסה לזוגיות, היא מצאה את עצמה עובדת שעות נוספות בהסתרה, רק שהוא לא יגלה את האמת עליה.
כשאנחנו מעמיקות היא חושפת את האמונה המגבילה, הבסיסית, שכמו שהיא כרגע זה לא מספיק טוב. התוצאה היא עייפות החומר ופחד תמידי שהאמת תיחשף. ואז, גם כשהקשר הזוגי זורם לטובה ולמרות שגיא מקסים, אוהב וחם, טליה בטוחה שאם הוא יגלה שהיא לא כזאת "ליטל מיס פרפקט", הוא פשוט לא ירצה להיות איתה. בזמנו, עבדנו לא מעט על הערך העצמי שלה ועל מה שיש לה להציע, והיא עשתה באמת כברת דרך והידקה את האהבה שלה לעצמה. כל עוד זה היה ב"וואקום" ללא זוגיות, זה היה נפלא לראות אותה מהצד פורחת. אבל מרגע שגיא נכנס לתמונה, הרבה מהדפוסים העמוקים שבו לנהל אותה. וזה מה שזוגיות הרבה פעמים מעוררת - היא מפגישה אותנו עם מקומות שנדמה לנו שפתרנו, אבל למעשה הם רק השתנו ברמה מסוימת, אבל לא נרפאו לגמרי.
טליה, שכל כך עסוקה בלהסתיר, אינה ערה לחלקים שגיא עצמו מסתיר, או לחלקים הגלויים בו שלא מוצאים חן בעיניה. כל האנרגיה שלה מתועלת להישרדות, או למה שנדמה לה כהישרדות. עם זאת, ניכר שעצם השיתוף מאוורר בתוכה הרבה מקום והקלה, ביטחון בעצמה ובמי שהיא.
אחרי יומיים היא שולחת לי הודעה: "סיפרתי לו על רוב החלקים שאני מסתירה והוא הגיב לזה בקלילות. הוא שמח שאני משתפת, ואמר שזה ממש לא אישיו מבחינתו. אני מרגישה כאילו ירדה ממני אבן".
אני קוראת את ההודעה הזאת ובא לי לחבק אותה. אני יודעת שברגע שהשכבה הראשונה של המסכה הוסרה, יצוצו שכבות נוספות, והן יתמוססו בדרכן לאט או מהר, עד שהיא תוכל להגיע לאינטימיות המלאה.
כמעט חג שמח.
עדי קמחי היא מאמנת אישית בנקודתיים - תהליכי זוגיות
