"בן גוריון: אפילוג": הזקן חוזר ונותן על הראש
הסרט "בן גוריון: אפילוג", ובו ראיון שנערך עם דוד בן גוריון ב-1968 כשמלאו לו 82, הוא מסמך תיעודי מרגש שערכיו מצויים בעיקר בחומרים שנחשפים זה עתה. כשהוא מובס ומריר, משמיע המנהיג דברי תוכחה, שמעלים לדיון מוכר אך חשוב את הפניות השגויות שנטלו ממשיכיו - ועיצבו בהתאם את המדינה
בשנת 1969 ביים דוד פרלוב, בכיר יוצרי סרטי התעודה בישראל, את "42:6", דוקו-דרמה שעקבה אחר פרקים מעצבים בתולדות חייו של דוד בן גוריון. ישראל גוריון גילם שם את דמותו של מייסד המדינה, והסרט התבסס על קטעים מבוימים ששובצו עם קטעי ארכיון, ותיעוד עדכני של ב"ג בשדה בוקר (פרלוב החליף את הבמאי המיועד, הקנדי פול דיוויס).
התחקיר לסרט ההוא התבסס על ראיון שנערך עם בן גוריון בשדה בוקר בשנת 1968, במלאת לו 82 שנה, וזמן קצר לאחר פטירתה של רעייתו פולה. חומר הגלם הזה, שכלל שש שעות במהלכן שוחח בן גוריון עם מראיין בריטי, נמצא לפני מספר שנים על ידי הבמאי יריב מוזר והעורכת יעל פרלוב בארכיון הסרטים היהודיים ע"ש שפילברג, אך ללא סלילי הסאונד. כאשר אותרו גם אלה, בארכיון בן גוריון, הושלם שחזורו של מקור היסטורי חשוב.
על בסיס הראיון הזה, וכן סרטי תעודה נוספים (בהם "The Old Young Man" של שלמה סוריאנו ו"הכנסת" של נתן גרוס) הכינו מוזר ופרלוב את "בן גוריון: אפילוג" - מעין הרהור וחשבון נפש שעורך "הזקן" עם חייו, עברו הפוליטי ומעמדו בהיסטוריה המודרנית של עם ישראל.
ייאמר מיד: אפילוג זה לא, שכן בשנת 1973 יצר הבמאי סימון הסרה את הסרט הדוקומנטרי "בן גוריון זוכר" שתיעד את המנהיג הקשיש בשנה האחרונה לחייו (הקרנת הבכורה של הסרט נקבעה למוצאי יום הכיפורים של אותה שנה, ומועדה נדחה עקב פרוץ המלחמה). בסרט זה, ששודר בעבר בערוץ הראשון, משוטט בן גוריון בתחנות היסטוריות בחייו, ומספק סיכום נוגע ללב של דרכו, וזאת חמש שנים לאחר הראיון שהעניק לצרכי התחקיר לסרט "42:6" ומהווה את חומרי הגלם של "אפילוג".
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
דיוק בצד, נראה שכל קריאה שתבקש לעמת את דמותו של בן גוריון, כפי שזו עולה מהראיון עמו, עם ראש הממשלה הנוכחי תעשה עוול לסרטו של מוזר. שכן "אפילוג" הוא, בראש ובראשונה, סרט המדגיש את משמעות הזיכרון החבוי בארכיונים. ואמנם, כמה מהסרטים התיעודיים החשובים שנוצרו בשנים האחרונות מתבססים על חומרי ארכיון בלבד ועל הדרך שבה ניתן להשתמש בהם כדי לספר את הסיפור ההיסטורי (כזה הוא "האוטוביוגרפיה של ניקולאי צ'אושסקו" מ-2010 שמתבסס על פוטאג' ארכיוני על מנת לחקור את הדימוי של הרודן הרומני).
הצפייה ב"בן גוריון: אפילוג" מעוררת בעיקר נוסטלגיה. דמותו של האיש הקשיש שניבטת מהמסך מזכירה נביא זעם (אף כי הוא עצמו סולד מהמושג "נביאים"). הוא מסביר מדוע ישראל אינה מיישמת את הערכים הטבועים במונח "עם סגולה", מנמק מדוע אינו רואה עוד את עצמו כציוני וסוציאליסט, ומצדד בתפיסה המעדיפה שלום על שלמות הארץ. דבר ממה שנאמר כאן אינו בגדר חדשות מסעירות, ודאי למי שמצויים בביוגרפיות שנכתבו על האיש; אף לא שאלה אחת מלווה בנימה ביקורתית כלפיו. זהו דיאלוג אוהד שמציג דמות אנושית מאוד שבסופו אפילו מתעקשת שעדיין לא נגמר הזמן שהוקצב לראיון.
הקטעים מהסרטים האחרים שמשולבים כאן מתמקדים, בין היתר, בדמותה האמהית של פולה שאף מנערת רבב ממקטורנו של הנשיא יצחק בן צבי שבא לביקור, בהנצחתה של עמידת הראש המפורסמת של ב"ג בעידודו של משה פלדנקרייז, ובשיחה בשידור חי (הזמינה ביוטיוב) שמנחה השדרן האמריקאי אד מורו בין בן גוריון וראש ממשלת בורמה, או נו, שעניינה יהדות, בודהיזם, והזמנה של בן גוריון על ידי עמיתו הבורמזי לתרגל מדיטציה.
התוצאה היא סרט תיעודי מרגש למדי שערכיו מצויים בעיקר בחומרים הנחשפים עתה. גם אם הדיוקן הוא מוכר ולא מייצר אינטימיות של ממש, עדיין אף פעם אינה פעם אחת יותר מדי לשמוע את דברי התוכחה של המנהיג, עתה מובס, מריר ופורש, ולהבין עד כמה הפניות הלא נכונות שנטלו כמה מהבאים אחריו הביאו את המדינה הזו למצבה הנוכחי.
