אבי הנרצח בנתניה: "לא אהסס לנקום, עין תחת עין"
משפחת בוארון איבדה לפני 20 שנה את הבת ענבל בתאונת דרכים, וכעת מתמודדת עם מות הבן אביב שנרצח יחד עם חברו רון יעקב כשחגגו בבית חבר בנתניה. עזרא בוארון: "אין לי כבר מה להפסיד בחיים האלה, מי שעשה את זה צריך למות"
"מי שעשה את זה הוא לא בנאדם. המבצע ומי ששלח אותו צריכים לעמוד לדין ולקבל עונש מוות". כך אומר היום (ד') במשפחתו של אביב בוארון מנתניה, שנרצח ביום שני בערב יחד עם חברו רון יעקב בעת שהיו במנגל אצל חבר. "זה לא רצח, זה טבח, כמו פיגוע", אומרת אמו גבריאלה.
בבית משפחת בוארון יושבים ההורים גבריאלה ועזרא, מוקפים במנחמים. לפני 20 שנה איבדו את הבת ענבל בתאונת דרכים, כשהייתה בת 17 בלבד. כעת הם מתמודדים עם רצח הבן אביב. "הוא היה ילד טוב, כל מה שביקשתי אמר לי כן. כל החבר'ה שלו בסדר גמור, חבר'ה טובים. הוא גדל עם רון", אומר האב עזרא. "הם הלכו למישהו לעשות על האש. אני לא מכיר את הבחור, רק שמעתי שהיה מסוכסך עם מישהו. פתאום התחילו יריות לכל עבר, לא משנה לכיוון מי, ילדים, נשים גברים, זה טבח".
לאב עזרא יש ביקורת רבה על המשטרה, והוא אף לא מהסס לומר שיסגור חשבון עם מי שרצח את בנו. "המשטרה צריכה לתפוס את המבצע אבל עונש מאסר לא יספיק. אם מישהו הרג - צריך להרוג אותו, לא משנה אם זה יהודי או ערבי", הוא אומר. "אנחנו לא מפחדים מאף אחד. אין לי כבר מה להפסיד בחיים. אם אני אדע מי זה, אני אוציא לו את העיניים אחת אחת, אני אשחט אותו, כי המשטרה לא תעשה את זה. הרגו את הבן שלי, חייל בן 20, מי שעשה את זה אין לו מצפון. בא לבית שיש בו ילדים קטנים, נשים, חבר'ה צעירים ויורה על כולם. לא נתפס המעשה זה לא דבר הגיוני. עין תחת עין, שן תחת שן".
ביום שני בלילה ישב עזרא בוארון בביתו ושמע ניידות משטרה. לדבריו, אף אחד לא הודיעו לו שבנו מעורב. "בגלל מותה של הבת שלנו בתאונה, כל דבר מקפיץ אותנו", סיפר האב. "בדקתי שהבת שלי סיוון בבית, התקשרנו לאביב והוא לא ענה. בדרך כלל הוא עונה מיד, אבל הפעם לא ענה. ניסינו שוב ולא הייתה תשובה. הבת ואשתי נסעו לבית החולים לנידאו לראות מה קורה. בינתיים בפייסבוק התחילו לדבר על פצועים, למה זה צריך להיות ככה?. גם כשהבת נהרגה לא הודיעו. פתחתי טלוויזיה בבוקר ואני רואה את האוטו שלי מעוך, עגלת התינוק של אביב הייתה באוטו, הכל מעוך".
איך המשפחה מתמודדת עם שתי טרגדיות?
"אי אפשר להתמודד, אתה אף פעם לא שוכח את זה. כל הזמן חושבים על זה, והנה עכשיו קרה לנו האסון הזה, שלא היה צריך להיות בכלל".
לפנייה לכתב/ת 
