נקודה נקודה, עד הסוף / "נקודות משחק"

בלי לוותר לעצמה, מול הציפיות האדירות והביקורות הצולבות, שחר פאר הפכה ל"שחקנית של המדינה" ולימדה אותנו בכל יום מחדש משהו על "מלחמה", "אמונה" ושאר קלישאות ספורטיביות שבמקרה שלה הפכו לשיטה מנצחת. פרידה אחרונה מהטניסאית הישראלית הטובה בכל הזמנים, פלוס בונוס: חמשת הניצחונות הגדולים שלה בקריירה

סער גיטפורסם: 01.03.17 , 16:11

"החלטתי לתת לעצמי צ'אנס, אולי אחרון. או שאני מצליחה או שלא. אני חושבת שאני שחקנית טובה, רק שעד עכשיו הכל היה אצלי באמצע. הגיע הזמן לקחת החלטות ואחריות. ואם לא הולך ואין לי יותר את התשוקה והאהבה הזו לטניס, אז אתה יודע, אומרים תודה ושלום" (שחר פאר, 2015, בראיון ל"ידיעות אחרונות").

במצב של 3:6, 6:2, 1:1 במשחק שמינית הגמר הבלתי נשכח של אליפות אוסטרליה 2007, החזיקה שחר פאר בנקודת שבירה יקרה מפז מול סרינה וויליאמס. הנקודה הזו הייתה יכולה לחולל מפנה משמעותי בקרב החפירות ההרואי שהתפתח באותו לילה, נגד מי שכבר אז הייתה "סרינה וויליאמס".

זוכרים? פאר מול סרינה אי שם ב-2007(צילום: איי פי)

סרינה הייתה אז רק במקום ה-81 בעולם (אבל שווה הרבה יותר מזה), המשטח במלבורן היה צבוע בירוק נוסטלגי והמדורגת 17, בת 19 בלבד ובעיצומה של העונה החשובה בקריירה שלה, הייתה על סף השלמת צעד גדול אל עבר חצי גמר היסטורי בקנה מידה ישראלי.

פאר הקיזה דם, בנתה נקודה בסגנון "שחר פארי" קלאסי, עלתה לרשת אחרי כדור קצר של האמריקאית וסחטה ממנה חבטה חלשה וגבוהה. הנחתה אחת מדויקת לאזור הריק של המגרש הפרידה בינה ובין יתרון 1:2 מבטיח, כשההגשות אצלה. הכדור הלך החוצה. סרינה עלתה על הגל ודהרה ל-1:4.

דווקא ברגעים מלחיצים ומכבידים כל-כך, שהיו יכולים לפרק אותה לחתיכות מול שחקנית שמפרקת בעצמה לחתיכות יריבות קשוחות מנטלית מפאר, היא נחלצה מהבור בדרך ל-5:5. פאר השיגה ב-13 השנים על המגרשים בסבב כמה וכמה קאמבקים מפוארים. זה היה אחד המרשימים שבהם, גם אם נגמר בהדחה כואבת. בזכות רוח הלחימה והתשוקה העזה שאיבדה בחלוף השנים היא חזרה לעמדת ניצחון מחודשת, מרחק שתי נקודות בלבד מסנסציה.

הקיזה דם במרתון ארוך ומייגע(צילום: איי אף פי)

דווקא אז, לקראת סיום המערכה, אמרה-צעקה, ספק לעצמה ספק לאוהדים שהיו באצטדיון: "עכשיו, נקודה נקודה". סרינה ניצחה בסוף בדרך לזכייה בתואר מייג'ור שמיני בקריירה, אבל למשחק הזה ואולי גם לאופן שבו התפתח הייתה תרומה עצומה עבור פאר מקצועית ובעיקר תודעתית. נדמה היה שהוא הכניס אותה באופן סופי ורשמי, גם אם לתקופה זמנית ובהמשך ל-2006 המוצלחת, אל תוך הסלון הישראלי. ככה זה כשקמים לראות אותך באמצע הלילה עם שקית פופקורן, ועל המסך יש משחק טניס ולא NBA.

פורצת דרך

"לאחר 23 שנות פעילות, מתוכן 13 שנה כשחקנית טניס מקצוענית בסבב העולמי, אני פורשת. הגעתי להחלטה בעקבות דלקת כרונית בכתף, שנמשכת מעל שנתיים, ולא מאפשרת לי לחזור ולהתחרות ברמות הגבוהות אליהן אני רגילה ומצפה מעצמי. במקביל, איבדתי את התשוקה למשחק הטניס ולאורח החיים האינטנסיבי שחוויתי מגיל 6.5" (שחר פאר, 2017, בהודעת הפרישה).

רפרטואר של רגעים מתוקים(צילום: AFP)

גם אם לא פרשה בשיא כפי שספורטאים מאחלים לעצמם לפעמים בראיונות חגיגיים (ואפילו שהתזמון לא מפתיע), זה יהיה פשוט לא הוגן להקל כרגע ראש ברפרטואר הרגעים המתוקים שפאר סידרה לעצמה ולנו בשנים היפות. הן היו יפות מדי מכדי שנשכח אותן רק כי עברו הרבה מים בנהר. הם היו כאן הרבה לפני הטוקבקים הארסיים שהוצלפו בה והביקורות הלא הוגנות על שחקנית טניס בשנות העשרים לחייה, שבסך הכל הפסיקה לנצח כמו פעם.

למרות ההצלחות וההישגים ואולי דווקא בגללם, במעמד הפרישה כדאי לזכור גם את התלאות היום-יומיות של פאר בדרך למעלה, כמו גם את העובדה שהצליחה לתחזק קריירה מופלאה הרבה בזכות אותה "מלחמה" קלישאתית שאוהדי נבחרת ישראל בכדורגל מבקשים לשווא מדי משחק. בזכותה, וגם בזכות המוטו המקצועי הכל-כך מזוהה איתה, "נקודה נקודה". בזכות הסבלנות ואורך הרוח להכות "נקודה נקודה", באופן שייקח אותה עד לשער הכניסה לטופ 10. בזכות ולמרות המאבקים, על המגרש ולעיתים גם מחוצה לו.

תלאות יום-יומיות(צילום: AFP)

פאר חיה אותם, נשמה אותם ולפעמים גם הרוויחה דרכם את התואר "פורצת דרך" אמיתית במונחי הענף. אי אפשר לקחת ממנה את היכולת המצוינת שהפגינה בשיאה או לתלות את הרזומה המפואר באופי בלבד, בדיוק כמו שאי אפשר לצמצם את ההשפעה המיוחדת שהייתה לאופי הזה על הדרך המפרכת שעשתה במעלה ההר, עד להדלקת המשואה בטקס יום העצמאות.

זה נכון אפילו יותר כשנזכרים איך לפעמים היה נדמה שהיא מנהלת כמה מאבקים במקביל. היא נאבקה בשחקניות כישרוניות יותר עם יותר קלאסה משלה, בשחקניות טובות פחות שניסו להדיח אותה כשהייתה למעלה (או למטה). ברעשי רקע בלתי פוסקים סביב תקריות מתוקשרות עם מריה שראפובה בגביע הפדרציה ודניס חזניוק באליפות ישראל ובשגרת חיים סיזיפית, מעייפת ומרובת בתי מלון.

פאר עם פסקל ברקוביץ' בטקס הדלקת המשואות(צילום: מוטי קמחי)

באלה שאמרו לה שהיא לא מספיק טובה (אחרי שכבר נגעה בשמיים), בחילופי מאמנים תכופים (גם אם הביאה אותם על עצמה), באלה שביקרו את הסגנון המתחפר (או קראו לו לא רלוונטי) ובאלה שציפו ממנה ליותר כשהייתה בירידה והחליפו את החיבוק שהעניקו לה ברגעי התהילה בבוז. היא נאבקה באכזבה מתוקף היותה "השחקנית של המדינה שבשלב מסוים הפסיקה לספק את הסחורה", ועשתה כל מה שאפשר כדי לפצות על חוסר היכולת להכות בעוצמה של סרינה, בדיוק ובאלגנטיות של ג'סטין הנין או סתם לשחק טניס שמצטלם טוב בטלוויזיה.

כי בסופו של דבר, ולמרות כל מה ששמעתם, כתבתם וקראתם על שחר פאר הטניסאית, המרתוניסטית וחובבת הקולינריה בשנים האחרונות, רגע לפני החזרה לשגרת החיים המדכדכת יחסית של הטניס הישראלי כדאי פשוט להעריך את העובדה ששחר פאר עזרה לנטוע בנו את התקווה שישראל יכולה לייצא לשוק הבין-לאומי שגרירי ספורט מצטיינים (גם בענף תובעני כמו טניס נשים). שבאמת יכול לצמוח כאן דשא. הודות לגישת ה"נקודה נקודה", בזכות חוסר הכוונה לוותר לעצמה או על עצמה. גם אם בסוף נגמר לה הכוח קצת מוקדם מדי, גם אם התשוקה אבדה, אלה הדברים ששחר פאר משאירה מאחוריה בסוף המסע שלה. וזה אומר הכל.