למה לעולם יש בעיה עם נשים גרושות?

קוראים לי גאיה קורן ואני גרושה. המילה הזאת, שהיא איומה ונוראית ומטומטמת, לא מגדירה אותי. היא לא מעידה עליי כלום ושום דבר, מלבד העובדה שפעם הייתי נשואה והיום אני לא. היא לא מבטאת את רחשי לבי, היא לא מגלה על מה אני חולמת בהקיץ, לא מה הרצונות שלי, איך אני מרגישה. כלום, פשוט כלום.

אלא שמול הכלום הזה מתקיים עולם ששומע את המילה "גרושה" ומכניס אותי לתוך משבצת, מה משבצת – רולטה, שאיך שלא אסובב אותה היא תיעצר על אדום גרושה. מבחינת העולם הזה – שלא מכיר אותי ולא מעוניין להכיר - אני שונאת גברים, גולדיגרית, חיה על דמי מזונות, מפרקת משפחות, לא אכפת לי מהילדים, אני טורפת גברים, אני מסכנה ומסוכנת.

לעוד טורים של גאיה קורן

גירושים זה לא מה שחשבתם

רגע לפני שאת מרגישה קנאה קחי נשימה עמוקה

בוחרים צד

אשה גרושה היא לא סוג ב'

אני כותבת על עצמי, אבל משמיעה כאן קול של אשה גרושה ביקום שבו תיכף יש יותר גרושות (וגרושים) מנשואות (ונשואים), אך עדיין יש מי שרואה בנו סוג ב'. סחורה פגומה שאי אפשר להחזיר לשולח. מה שעצוב זה שנשים חושבות ככה לא פחות מגברים. מספיק שהן חשות כישלון או מאשימות את עצמן בזה שלא הצליחו לחיות במשפחתיות עד עצם היום הזה – והופ, מרגע זה הן לא מצליחות להוציא מהפה שלהן את המילה "גרושה", כאילו בגלל שהתגרשתי מהחצי השני שלי, אני אשה לא שלמה.

אם כבר, ההיפך הוא הנכון. אשה גרושה היא הכי שלמה שיכולה להיות. היא לוקחת אחריות על החיים שלה ושל ילדיה, לומדת לעשות טסט לאוטו בלי שיעבדו עליה, דואגת לפרנסתה ומתחילה לברר – אולי לראשונה בחייה – אם יש לה קופות גמל ולמה כדאי לה להכין צוואה למרות שהיא לא מתכננת למות בקרוב. אולי רק לעשות את המוות לכמה אנשים שמרגיזים אותה.

בשונה במרץ חל יום האשה הבינלאומי, ועצוב לגלות שעדיין אין שוויון בין גרושה לגרוש, שעליו לא חלות כל הסטיגמות הנשיות. גרוש עדיין יותר אטרקטיבי מגרושה באותו גיל, בטח כשיש ילדים. תהליכי האבל והפורקן של שנינו דומים, אבל נתפסים אחרת לגמרי בעיני המתבונן השיפוטי, הצדקן והמתחסד.

כשאני יוצאת למועדון אומרים 'מה יש לך לחפש שם', מה שלא יגידו לגבר, כי הרי ברור מה הוא בא לחפש שם. כשאני נוסעת לחו"ל ומשאירה את הילדים בארץ (עזבו חו"ל, סופ"ש בצימר או סתם חוזרת מאוחר הביתה), יהיו את כל הנאנחים מאחורי הגב, של 'איך היא עושה את זה לילדים' – אבל גבר גרוש שיעשה אותו דבר לא ישמע מילה, ואם הוא מחזיר את הילדים מבית הספר מיד הוא מוכתר 'אב השנה', להתעלףףף, אני מתהההה.

להיות גרושה - זה חתיכת אתגר

קשה להיות אשה גרושה. אני אומרת למלכות שלי להגיד "מאתגר", להשתמש במילה חיובית שתרכך את הקושי, אבל וואללה, זאת חתיכת אתגר. עד כמה שהאב מעורב ואכפתי בגידול הילדים, את מרגישה שהכל על הכתפיים שלך - המדים של הילד קטנים עליו וגם הנעליים, חליפת קראטה עולה יותר מזוג נעליים שאת לא מרשה לעצמך גם בסוף עונה, וזה לפני מגן ברכיים, שיניים, רופא שיניים, ביטוח רכב לילדה (שיט, ידעתי ששכחתי משהו), חשבונות, מכולת, ושאר טרדות היומיום שאופפות אותך.

מילא זה היה מסתכם בזה, אבל הכל מתרחש בזמן שאני מורחת על עצמי מייק אפ, מסירה אייליינר ומורחת קרם פנים. מאז שהתגרשתי אני מרגישה שמחצית חיי עוברים עליי באיפור ובהסרת איפור – לפני דייט, אחרי, כשאני הולכת לפגישה, יוצאת עם חברות – כשהייתי נשואה המסקרה שלי החזיקה מעמד שנה והבושם שנתיים, שלא לדבר על החזיות שלי.

תכלס, מה היה רע להיות אשה בשנות השישים? היא לא היתה משועבדת להחלקות, כי לא היו כאלה, לא נהרסו לה הציפורניים מלק ג'ל, היא לא מרטה את עצמה כמו תרנגולת לפני שחיטה, לא הזריקה, שאבה, מתחה, כיווצה, התענתה בטי.אר.אקס בפארק הירקון.

מצד שני, אין לדעת איך הייתי נראית בלי הקסמים האלה. לפני כמה ימים ירדתי למכולת לבושה בטרנינג האהוב עליי, פיג'מת פלאנל מנומרת בוורוד-שחור (אחד הפריטים האיומים שיד אדם תפרה) על ראשי התנוסס השיער שלי שבצורתו הטבעית מזכיר פלחי כרובית, ובשעה שבחרתי קלמנטינות המוכר הסתכל עליי, התקרב בזהירות – שומר מרחק מהתפרחת על ראשי - ולחש: "מישהו ראה אותך בדרך לכאן?".

פייר, לא אכפת לי. כלומר, אני ממש מקווה שלא. בכל זאת, יש לי מוניטין להצדיק, של אשה גרושה שפוסעת במיני ועקבים גם כשהיא בוחרת קלמנטינות. אלוהים אדירים, כל כך הרבה סטיגמות – כל כך מעט סבלנות להפריך אותן.

קוראים לי גאיה קורן ואני גרושה.

ואני לא מתביישת בזה.

זאת המסיבה שלי ואני אבכה כשבא לי ואצחק כשמצטחק לי וארד למכולת עם או בלי מסיכת הסוואה על הפיגמנטציה. "אף אחד לא יכול לגרום לך להרגיש נחותה ללא רשותך", אמרה אלינור רוזוולט. #אחתשיודעת

שלך,

גאיה קורן

מנטורית אני מלכה לחיים טובים יותר, מנחת סדנאות לנשים גרושות , עיתונאית בידיעות אחרונות וגרושה באושר