איום המנהרות אינו אסטרטגי

בדו"ח מבקר המדינה על "צוק איתן" יש לא מעט נקודות חשובות, בעיקר בכל הקשור להתנהלותו של הדרג המדיני. עם זאת, בהתמקדותו של המבקר באיום המנהרות והשיח הציבורי הער שזו יצרה סביב סוגיה נקודתית זו - יצרה לכשעצמה נזק אסטרטגי למדינת ישראל.

יש שאלה מקדמית מה הוא איום אסטרטגי ומה הוא איום קיומי. מן הסתם, יש חשיבות רבה בקביעה מוסדרת של מדרג האיומים בסביבה הסבוכה והמשתנה של מדינת ישראל. הגדרה כזו של מדרג האיומים, על ידי הדרג המדיני העליון, צריך היה לייצר לגופי הביטחון בהירות לגבי סדרי העדיפויות שלהם בבניין הכוח ובהפעלתו.

כך יתחייבו מהגדרת נושא מסוים כ"איום קיומי", כזה שעצם הפעלתו יסכן את ליבת קיומה של מדינת ישראל, מהלכים מרחיקי לכת. "איום אסטרטגי", כזה שעלול לגרום לנזקים קשים ולטווח ארוך לאינטרסים חיוניים של המדינה, ידרוש כלים ואמצעים פחותים, ואילו איומים שיוגדרו כמערכתיים או טקטיים יחייבו מענים הולמים, בנפח מצומצם יותר. מדרג כזה של איומים ומענים יאפשר התמקדות בעיקר, גם לעתים על חשבון תחומים חיוניים פחות.

במדינת ישראל לא היה ואין מבנה מוסדר ומוסכם של איומים ומענים, גם לא במישור החיוני של הביטחון הלאומי. הערפול והטשטוש הוא שם המשחק. לכך יש משמעויות מעשיות הרות גורל, כאשר הצבא מוצא עצמו חדשות לבקרים ללא הנחיות בהירות של הדרג המדיני. על כך כבר הלין הרמטכ"ל בפומבי בחיבור החשוב של "אסטרטגיית צה"ל" מאוגוסט 2015. ברור עתה שגם בסוגיית המנהרות לא היתה לפני "צוק איתן" הבהרה מדינית ברורה לגבי מקומן בסדר העדיפויות הלאומי והצבאי. היום יש הטוענים, שלא בצדק, שהצבא, או ראש אמ"ן, היו אלה שצריכים לקבוע את סדר העדיפויות ואת המנהרות של חמאס במסגרת זו.

לגופם של איומים ביטחוניים אציע כאן כי למדינת ישראל, בשונה מבעבר, אין עתה איומים קיומיים במובן המלא של המילה. אולי המשך הסכסוך עם הפלסטינים יכול להיות מוגדר ככזה, ויש הטוענים שמימוש תוכנית הגרעין האיראנית עלולה להוות איום קיומי. על שני אלה מתקיים ויכוח בציבור הישראלי.

בנוסף, יש לישראל שורה ארוכה של איומים אסטרטגיים שלא אמנה כאן. עם זאת אדגיש כי לדעתי, המנהרות - בחזית מול חמאס ובחזית מול חזבאללה - אינן מהוות חלק ממכלול זה. ברור שבמנהרות התקפיות יש משום סיכון, אפילו סיכון מערכתי, אם אין מולן מערך הגנתי הולם. מערך כזה של מכשול מורכב הולך ונבנה עתה, אולי באחור, על בסיס הגדר העוטפת את רצועת עזה, בסכום של למעלה מ-3 מיליארד שקל. יש שאלה אם זה היעד הנכון להוצאה של סכום עתק כזה. האם יש בכך כדי למנוע לחלוטין איום ישיר על הישובים צמודי הגדר? ספק. האם פגיעה ביישובים אלה, בצפון או בדרום, הינה משום איום קיומי או אסטרטגי? התשובה לכך לדעתי היא שלילית. פתרון מערכתי נכון לאיום על יישובים סמוכי גדר הינו שילוב של נוכחות צבאית עם פינוי האזרחים מתוכם עם ראשית ההתלקחות הצבאית.

ההתמקדות בסוגיית המנהרות ההתקפיות, שקיבלה עתה מינוף מחודש על ידי דוח המבקר, מזיקה לאינטרסים החיוניים של מדינת ישראל. היא מסיטה את תשומת הלב של הקברניטים והציבור מהאיומים האסטרטגיים האמיתיים והחריפים יותר ועלולה ליצור אשליה מסוכנת שפתרון טכני למנהרות יפתור את בעיית עזה, הנשארת עמנו כפצצת זמן אסטרטגית מסוכנת באמת. אולם מעבר לכך, ההיסטריה הנמשכת בסוגיית מנהרות, שוודאי משמשת אתגר מיידי לתושבי "עוטף עזה", חושפת חולשה של הציבור הישראלי ומעודדת את האויב ליזום תקיפות לליבו של העומק האזרחי.

לכן אסכם: התייחסות עניינית ופרופורציונאלית לסיכון המנהרות - כן. הצגתן כאיום אסטרטגי או אף קיומי - לא. מעבר לכך, יש לזכור ולהזכיר שאין בנמצא מגן פיזי המספק הגנה הרמטית על אזרחים מול אויב נחוש. להגנה פיזית מכל הסוגים יש להוסיף השקעות בתחום פיתוח החוסן החברתי, כך שאזרחי ישראל יידעו כיצד להתאושש ולחזור לתפקוד מערכתי מלא לאחר פגיעה אפשרית בהם.

תא"ל (מיל.) ד"ר מאיר אלרן הוא חוקר בכיר וראש התכנית לחקר החזית האזרחית במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ושימש בעבר כסגן ראש אמ"ן