החייזר שהצחיק אותי: אלף עדיין חי ובועט
הוא היה אגואיסט חסר התחשבות שנהג לאכול חתולים, אבל כולנו אהבנו את אלף, בעיקר כי הוא גם היה מצחיק. 30 שנה אחרי החייזר ממלמק לא מאבד את הקסם, סמדר שילוני צפתה שוב והגיעה למסקנה - הסדרה בכיכובה של בובת הפרווה היא על-זמנית
שידור חוזר
דש ללורה: בחזרה ל"בית קטן בערבה"
חדר בדרום תל אביב: בחזרה ל"פלורנטין"
נשארתי לבד. אחרי חודש של בדידות לא הייתה לי ברירה, הצטרפתי לפאנל קיים של בנות שהכרתי רק משיעורי הקבצה שערבבו בין הכיתות. אחרי שבועיים שמתי לב לאלמנט לא מוכר בחברות שלנו – הן הצחיקו אותי. ומה שהיה מוזר עשרות מונים – אני הצחקתי אותן. לא היה לי מושג. אף פעם לא שיערתי שהומור הוא מרכיב כל כך חשוב בחברות בין אנשים. פתאום שנינות הייתה כוח. הומור היה מנוע. פתאום לכל המילים בראש שלי היה ערך כשהן היו מסודרות בסדר המסוים, זה שהייתי משוכנעת שרק אני רואה את היופי שלו. הייתה לי מחברת עם משפטים שהוצאתי מספרים כי חשבתי שהם אוצרים בתוכם את היהלום הזה, והייתי מדפדפת בה עוד פעם ועוד פעם, נפעמת כאילו אני קוראת שירה, ובמובן מסוים זה אכן מה שעשיתי.
"אלף" היה כזה. הוא היה נרקיס בביצה של פוליטיקלי קורקט. במחשבה לאחור הוא היה האנטי-גיבור הראשון. לפני דון דרייפר, לפני ננסי בוטווין, לפני כל האנרכיסטים הנרקסיסטים שלמדנו להכיר ולאהוב ולשנוא. הוא היה אגואיסט וחסר התחשבות ומאוד לא נוצרי. הוא נהג להתפרץ לחדר השינה של וילי וקייט באמצע הלילה עם השאלות הכי זניחות, הוא הרים להם את כל הרהיטים כשהוא החליט לעבור לגור במרתף, הוא הרס להם את הבית אינספור פעמים, שרף להם את המטבח, עשה עליהם מניפולציות, ניסה לשכנע אותם לעשות בשבילו דברים "תמורת דולר", עלב בהם ולא החמיץ הזדמנות ללעוס להם את החתול, ובכל זאת זה היה בלתי אפשרי שלא לאהוב אותו. עד היום אני סולחת על הכל לכל אחד, אם הוא מצליח להצחיק אותי.
כשאיש החזון פול פוסקו והחברים שלו הגיעו למשרדים של NBC להציע את "אלף" בפעם הראשונה, הם ישבו מול נציג הרשת. מרגע לרגע הם הרגישו איך הפיץ' הולך ומתדרדר, הולך ונשמט. חייזר עם פרווה שמגיע לכדור הארץ. אהה. בצר לו הסוכן של פוסקו בעט בו מתחת לשולחן ופוסקו הוציא את אלף מהשקית שבה הוא אופסן, והושיב אותו בינו ובין תום פאצ'ט, היוצר השני. נציג NBC בהה באלף, אלף מצדו בהה בנציג ובשאר הנוכחים, שתק ואז הוציא מוקוס מהאף וניגב אותו על השרוול של פאצ'ט. זה הספיק. מהרגע הזה NBC התעלם מפוסקו ודיבר רק עם אלף. עד סוף הפגישה היה להם פיילוט.
גם 30 שנה אחרי, אלף עדיין cool. פוסקו, היוצר, המפיק, האיש שהיה לו העונג לדחוף את הידיים ליצור (למעט הסצנות בהן אלף צריך להשתמש בכל הגוף) וגם נתן לו קול, נוהג להזכיר שאלף בכלל לא נוצר כסדרה לילדים, אלא למבוגרים. הדיבוב שלו לא מתיילד ומצחיק והעובדה שילדים התחברו אליו כל כך טוב הייתה סוג של הפתעה שאילצה את הכותבים להגביל את עצמם למורת רוחם. בעונה הראשונה אלף שתה בירה אבל בשנייה הוא נאלץ להיגמל. על כל בדיחה טובה שנכנסה ריחפו בחדר הכותבים 15 בדיחות בוטות שלא מצאו את הדרך פנימה.
"כתבנו כדי להצחיק את עצמנו כי הדבר הכי עצוב זה לכתוב כדי להצחיק מישהו אחר. ואני יודע שילדים חושבים שאלף מצחיק אבל לא תמיד מבינים למה, ורק כשהם מתבגרים הם פתאום מגלים דברים שהם לא הבינו בתור ילדים". בקושי החליקו להם את התשוקה של אלף לכרסם חתולים, אחרי שילד אחד הכניס את החתול שלו למיקרוגל וגל של מכתבי תלונה הסתער על המשרדים של NBC. היום מן הסתם איזו רשת כבלים הייתה מאמצת אותו כמו שהוא ומשווה ומעלה עם מינימום מחייב של סצנת סקס אחת או שתיים. לא בטוח שזה משהו שהייתי צופה בו. עד כאן.
"אלף" ירדה אחרי ארבע עונות. חוק חדש בארה"ב החזיר לרשתות את האופציה להפיק סדרות אין האוס ולא רק באמצעות חברות הפקה חיצוניות. NBC הפיקה לעצמה סדרה חדשה בשם "הנסיך המדליק מבל אייר" עם צעיר מבטיח בשם וויל סמית', ובגלל דחיסות לוח השידורים הוחלט לשבץ אותה במקום "אלף". היוצרים, שהרגישו שיש להם עוד עונה שתיים בקנה, סיימו עם קליף האנגר כדי לאלץ את הרשת להחזיר אותם – אלף נתפס על ידי הנמסיס שלו, הכוח לאיתור חייזרים. משם הוא היה אמור להילקח לבסיס צבאי סגור ולעשות שם את מה שהוא יודע - אבל NBC עמדה בפיתוי.
ואולי עדיף ככה. הצילומים היו מאוד ארוכים ומסובכים (הסט נבנה בגובה של שני מטר בערך כדי לאפשר לפוסקו לנוע עם הבובה שלו), והשחקנים כבר למדו לתעב אחד את השני ואת העובדה שהם משחקים כינור שני לבובת פרווה שמקבלת את השורות הכי טובות. את הקצוות סגרו היוצרים בסרט טלוויזיה ששודר ב-ABC דווקא, ושהמעריצים מעדיפים לשכוח. אבל לעולם לא תצעד לבד, גורדון שאמוויי, לא נשכח אותך ולא את אף אחת משמונה הקיבות שלך. ואם חזרת עוד לא חזרת למלמק אתה מוזמן לזנק לסלון שלי בכל רגע נתון, יש פה חתול עם השם שלך עליו.