למען הדגל – הספורט הישראלי במלחמת קיום
הטניסאית יוליה גלושקו נדרשה להצניע סממנים ישראלים בטורניר במלזיה. היא ממש לא לבד. אורן אהרוני על הספורטאים שנאלצו להתחרות בלי הדגל הכחול-לבן
בתוך כל הכאוס הגלובלי, מהתפרקות ברית המועצות ועד האביב הערבי, בין מלחמה למלחמה, אסונות טבע, רעב, מגיפות וטרור, הדבר שמאחד את כולם הוא הספורט. גם אם אתה ג'ודוקא מקוסובו, שחיין מדרום סודאן, טניסאית סרבית או אתלט קנייתי, בכל מקום שיגיעו אליו הספורטאים, יקבלו אותם בברכה ויניפו להם את דגל הלאום בגאווה.
עם זאת, כאשר מדובר בספורטאים ישראלים, בדרך כלל בתחרויות המתקיימות במדינות אויב וזרות, כאלה שאינן מקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל, ובעיקר במדינות הערביות העשירות, הם נאלצים להתחרות ללא ציון המדינה אותה הם מייצגים וללא אף סממן ישראלי, כל זה אם בכלל הם קיבלו את הסכמת המדינות להיכנס לגבולותיהן.
המקרה האחרון של הטניסאית יוליה גלושקו, בו נדרשה להסיר את אותם סממנים ישראלים כדי לאפשר לה להשתתף בטורניר מלזיה, זאת כפי שנחשף ב-ynet ספורט, העלה שוב על הפרק את הסוגיה הסבוכה ואת השאלה - מה באמת עושים באותו מצב?
לא מעט איגודי ספורט נאלצו בסופו של דבר ליישר קו עם רוע הגזרה, להיכנע לתכתיבים כדי לאפשר את השתתפות הספורטאים, הן מפאת חשיבות האירוע והן כדי להגיד שלמרות הכל, גם אנחנו פה. אך מנגד, במקרים רבים הספורטאים נשארו בביתם במקום לעשות את מה שהם אוהבים ויודעים לעשות הכי טוב - להתחרות.
בין אבו דאבי לעומאן
אחד הסיפורים הזכורים היה לפני שנתיים באבו דאבי, שסירבה להעניק ויזות למשלחת ישראל בג'ודו לתחרות הגראנד סלאם, ואי אפשר היה לוותר על האירוע מפאת חשיבותו והניקוד הרב שהעניק בדרך לאולימפיאדה.
בסופו של דבר, בהתערבות איגוד הג'ודו העולמי והוועד האולימפי הבינלאומי, הצליחו הספורטאים הישראלים להיכנס למדינה, אך שם הכינוי הרשמי של ישראל בתחרויות בינ"ל - ISR - לא הופיע באתר התחרות ובהגרלה, והספורטאים הישראלים הוצגו רק עם הכיתוב IJF של איגוד הג'ודו העולמי. אם כל זה לא הספיק, רק כאשר הגיעה המשלחת להתאמן באולם התחרויות התברר כי בין 94 המדינות המשתתפות, רק דגל ישראל לא היה תלוי.
באוקטובר 2015, תחת מעטה של חשאיות, נכנסה הגולשת מעיין דוידוביץ' לעומאן כדי להשתתף באליפות העולם. היא עשתה זאת תחת דרכונה האוסטרי וכדי שלא תזוהה, הגולשת הישראלית עלתה להתחרות כשעל גלשנה דגל איגוד השייט העולמי עם האותיות ISAF ללא דגל ישראל, ובלוח התוצאות של אתר התחרות הופיע ליד שמה הדגם RSX, ללא שם המדינה. לעומתה, שחר צוברי ונמרוד משיח נשארו בבית והעדיפו לוותר על האליפות היוקרתית.
עומאן כיכבה באותה השנה לא מעט, כשגם שייטת הלייזר רדיאל, אורן יעקב, לא זכתה לראות את שם מדינתה באליפות העולם ובמקום ISR נכתבו האותיות – ICA המהוות מעין קיצור לשם התאחדות הבינלאומית.
את הדרך לאליפות העולם באינדונזיה, שחקן הבדמינטון האולימפי מישה זילברמן לא ישכח בחיים. עד לרגע המיוחל שהצליח להיכנס למדינה המוסלמית כדי לשחק, הוא עבר אין ספור תלאות, החל מהסירוב לקבל ויזה, שעות ארוכות של המתנה בנמל התעופה והתערבות של חבר הוועד האולימפי הבינלאומי אלכס גלעדי.
גם בסיום המאבק, ולאחר שכבר הצליח להיכנס למדינה, שיבוץ המשחק נקבע ברגע האחרון מחשש לביטחונו. וכדי למנוע הגעה של צופים, המשחק שובץ במגרש צדדי תחת שמירה כבדה, נאסר אליו להתראיין ואם לא די בכך – כמו שכבר הבנתם, גם ליד שמו של זילברמן לא הופיע דגל ישראל, בניגוד ליתר המתחרים באליפות.
שחר פאר קיבלה ויזה לדובאי - והפתיעה את כולם
בדובאי לא ממש רצו שנבחרת ישראל תנחת על אדמתם, ותשתתף באליפות העולם לבריכות קצרות בשחייה. אולי בשל כך לא הזכירו מארגני התחרות את שמה של מדינת ישראל בטקס המשלחות המסורתי. כל מדינה ומדינה זכתה להקראת שמה, וכשהמשלחת הישראלית נכנסה הסתפק הכרוז בקיצור: "I-S-R".
למרות זאת, לא הכל שחור ואולי מנשבות גם רוחות של שינוי. כדי לנסות ולהפחית את המקרים, הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) מנסה לתקן נזקים ומאיים על מדינות שיפעלו כך, במיוחד כאשר מדובר בתחרות המהווה נקודת ציון בדרך לאולימפיאדה.
מקרה כזה קרה דווקא לא לספורטאי, כאשר כווית סירבה לתת אישור כניסה ליאיר דוידוביץ' , מנכ"ל התאחדות הקליעה הישראלית, שאמור היה לשמש כמנהל הטכני של אליפות אסיה הנערכת במדינה. בתגובה, הטיל הוועד האולימפי הבינלאומי סנקציה והודיע על ביטול מעמדה של האליפות כתחרות בה ניתן לקבוע קריטריון אולימפי.
איגוד הטניס העולמי לנשים (WTA) הגן על זכותה של שחר פאר להשתתף בטורניר דובאי, שמארגניו סירבו להעניק ויזה לישראלית. המהלך מעורר המחלוקת הסתיים בקנס כבד והתקרית גרמה להד תקשורתי נרחב בעולם הטניס, כשפאר זכתה לתמיכה נרחבת מהטניסאית הבכירים, וחלקם הודיעו על פרישה מהטורניר.
שנה מאוחר יותר הם כבר לא היו יכולים להתעלם, ופאר לקחה חלק בטורניר והפתיעה את כולם, כשנעצרה רק בשלב חצי הגמר על ידי ונוס וויליאמס, לא לפני שעברה טניסאיות כמו ינינה ויקמאייר והדיחה את המדורגת שלישית דאז, קרוליין ווזניאקי.
בזמן שרואים כיצד מדינות המפרץ מנתבות את הכסף הגדול מהנפט ומנסות להמשיך להתקרב למערב באמצעות אירועי ספורט גדולים, אפשר כבר עכשיו לנבא בעיניים עצומות כי המגמה המרגיזה תימשך גם בשנים הקרובות.
רק כדי לסבר את האוזן, שימו לב לשורת התחרויות שיגיעו לצפון-מזרח חצי האי ערב, לאמירות הקטנה (והעשירה) של קטאר: בחמש השנים הקרובות היא תארח את ליגת היהלום באתלטיקה, גביע העולם בהתעמלות, סבב הגראנד פרי במרוצי אופנועים, אליפות העולם בהתעמלות מכשירים 2018, אליפות העולם באתלטיקה 2019 והשיא מבחינתם יגיע עם אירוח המונדיאל ב-2022.
אבל קטאר לא לבד. עומאן, אינדונזיה, בחריין, מלזיה, איחוד האמירויות יחד עם דובאי ואבו דאבי ואיראן יזכו לארח מספר תחרויות חשובות, כשלנו נותר רק לקוות שגם אנחנו נהיה חלק מהם, שישימו את כל המחלוקות הפוליטיות בצד ושדגל ישראל ימשיך להתנופף בגאווה בכל מקום על הגלובוס.
לפנייה לכתב/ת 
